כרוניקה של בליעה

1.

מִן הָרֶגַע בּוֹ גַּחְתִּי אֶל רַחְמָהּ שֶׁל אִמִּי,

כָּל חֲרָדָה הֻשְׁקְתָה

(גַּם הָאֲרֻבּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת, טֶרֶם צָמְחוּ בָּהֶן עֵינַיִם)

אִמִּי הִיא אֱלֹהִים

שֶׁהֶעֱמִידָה לִי דַּדֵּי עֲנָק

מַתִּיזִים מַמְטֵרוֹת חָלָב עַל פִּי, עַל פָּנַי.

אֶפְשָׁר לְהִתְרַפֵּק עַל אַבָּא, זֶה שֶׁבַּשָּׁמַיִם,

אֲבָל כְּשֶׁהֶחָזֶה מִתְיַפֵּחַ וְגָדוּשׁ

אִמָּא הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת בְּפִי

מִלָּה.

2.

אִמָּא אַחַת אֵינָהּ מַסְפִּיקָה,

צַלְמִית הָאֵם

גּוֹזֶרֶת עָלַי לִנְדֹּד, נֵזֶר בְּרִיאָה

שֶׁאֵינוֹ מֻתְאָם לִסְבִיבָתוֹ

הָאֶצְבָּעוֹת נִשְׁלָחוֹת לִלְפֹּת אֶת הָאֶגְרוֹף הַמִּתְפַּתֵּל

כְּצֶמַח טוֹרֵף הַשּׁוֹלֵחַ טְפָרָיו

מַעֲשֵׂה הַבְּלִיעָה הוּא מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה

מִי יִבְלַע אֶת מִי

3.

וְהִנֵּה בָּא זֶה שֶׁהִסְכִּים לִבְלֹעַ אוֹתִי שְׁלֵמָה

(מַדּוּעַ הָאֵימָה?)

שׁוּב הָיִיתִי יַלְדָּה קְטַנָּה וּמֻפְלָאָה

וּבְמַעֲמַד הַחֲתֻנָּה בָּאָה הָאֵם הַחֲדָשָׁה לְכַסּוֹת פָּנַי

וְאִמִּי שֶׁלֹּא נָחָה דַּעְתָּהּ, הֵיטִיבָה שׁוּב הַהִנּוּמָה.

4.

בַּחֲדַר הָאַמְבַּטְיָה

מְלַטֶּפֶת אֶת הַכֶּרֶס, יוֹרֶדֶת

עַד לְמַטָּה

חֲדַר הָאַמְבַּטְיָה נָעוּל.

גַּעַשׁ נִשְׁלַח אֶל

מְקוֹם צִיפָתוֹ שֶׁל הַזָּכָר הֶחָדָשׁ

חָדַר אֶל סִירַת מִבְטָחָיו

וְהוּא בָּלַע אוֹתוֹ לְלֹא הִסּוּס,

בְּנִי אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת פָּנַי אַךְ אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ

הַמַּכִּיר נַהֲמָתָן הַפְּנִימִית

שֶׁל גְּנִיחוֹת הַתַּאֲוָה בְּגַפִּי

אֲנִי בְּלוּעָה בְּתוֹכוֹ

5.

מוּצְרֵי עֶרְכַּת הַתִּינוֹקוֹת

הִכְרִיזוּ: חָזַר הַסֵּדֶר עַל כַּנּוֹ,

שָׁדַי שׁוֹפְעִים חֲלֵב בְּהֵמוֹת

מְטַפְטֵף הֶחָלָב בַּדֶּרֶךְ עַל פַּרְקֶט הָעֵץ

עוֹד רֶגַע הַשָּׁד הַמִּתְפַּקֵּעַ יִמְצָא

אֶת הַפֶּה לְשַׁחְרֵר

אוֹתוֹ מִן הַגֹּדֶשׁ

וְהָאֵם תֹּאמַר לִבְנָהּ

בְּלַע בְּלַע בְּלַע

6.

בְּנִי וַאֲנִי רוֹבְצִים לְבַדֵּנוּ עַל הַדֶּשֶׁא

(הַמַּתְסִיס נָסַע הַרְחֵק מִכָּאן)

הָרוּחַ מְזִיזָה אֶת הָעֲנָפִים וְהַשֶּׁמֶשׁ

מְדֻיֶּקֶת.

בְּנִי רוֹכֵן לֶאֱכֹל אֶת סַנְטֵרִי

רֻקּוֹ נוֹזֵל טְלָלִים אֶל פִּי

הַיָּד נִשְׁלַחַת לְלַטֵּף אֶת הַיַּשְׁבָן הָרַךְ,

מִתְגַּנֶּבֶת לְאֶשְׁכֵי־הַמּוֹךְ

רַכִּים וְעָסִיס נִפְלָא בְּתוֹכָם

מֵעֲלֵיהֶם, זֶה שֶׁלֹּא הֻכְתַּם בְּזִמָּה

וְרֵיחוֹ כְּרֵיחַ הַשָּׂדֶה

יְחִי הַבֵּן, אֲנִי הָאֵם.

7.

(בְּנִי, יְרֻשָּׁתְךָ

חוֹתַם אִמְּךָ הַמִּתְאַוָּה)

**

ספר שיריה הראשון של ליאורה כהן, "בְּלַע", נע בין שירים שעוסקים בהיריון, לידה ואִמָּהוּת, ובאופן רחב יותר ב"מעגל החיים" (כמו השיר "כרוניקה של בליעה", המופיע למעלה) – לבין שירים שמתארים באופן מאוד גרפי ופלסטי הוויה של מוסד גריאטרי – כמובן הקצה השני של מעגל החיים. השירים הטובים יותר, בעיניי, הם שירי הזקנה או פואמות הזקנה (מפאת אורכן לא יכולתי להביאן בשלמותן, אך אביא חלק מהן בהמשך). מעבר לחיבור שתי הקצוות של מעגל החיים, בכריכתם יחד בספר אחד ניתן לראות מעין "כלכלת פיצויים" – על האווירה המורבידית הקשה של המוסד הגריאטרי, "מפצים" שירים טעוני ארוס וליבידו. זו אולי הסיבה שהשירה של כהן בכללותה מתאפיינת בחושניות רבה.

החיבור בין חווית האִמָּהוּת למחלקה הסיעודית בא לידי ביטוי לא רק במעגל החיים כמטאפורה, אלא גם באופן קונקרטי ב"מעגל ההזנה": האם מניקה ומזינה את ילדה (כפי שעולה מהשיר "כרוניקה של בליעה" ומשירים נוספים), ואילו האחיות במוסד או המשוררת – מתוקף תפקידה כאחראית על התזונה במוסד – אחראיות על הזנת הקשישות, שיכולות להיות האמהות שלהן. משחק התפקידים ששוזר את כל הספר לובש מציאות ממשית בשיר "טונגלן", כאשר – "אַבְשָׁלוֹם רוֹכֵן לְעֵבֶר אִמּוֹ/ בְּכָל גּוּפוֹ וּמְאֹדוֹ/ אֵין בּוֹ צַעַר חִלּוּפֵי הַתַּפְקִיד/ זֶהוּ בְּנָהּ יְחִידָהּ, הוּא בֶּן שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ/ מְלַוָּה מִן הַהוֹסְטֶל יוֹשֶׁבֶת לְצִדּוֹ".

ההזנה במוסד הגריאטרי היא מוטיב מעניין. למרות שהזנה משמיעה צמיחה וחיים, ההזנה של הקשישים היא מעין קרב-מאסף. יתרה מזו: לא זו בלבד שההזנה אינה מועילה, אלא שאווירת הנכאים במחלקה הסיעודית צובעת אותה בגווני המוות: "עוֹד הַתַּדְהֵמָה אֲחוּזָה בַּפִּיּוֹת/ מִתְגַּלּוֹת בַּפֶּתַח פָּנֶיהָ שֶׁל חַוָּה אֲפֹרוֹת/ הַמְטַפֵּל הֶעְמִיס עַל הַכַּף וְגַם דִּבֵּר בַּטֶּלֶפוֹן וְגַם נָתַן/ רֶסֶק תַּפּוּחֵי עֵץ לְקִנּוּחַ, אֲדוֹנָי נָתַן לָקַח/ אוֹמְרִים וּמְרַחְרְחִים אַחַר הַמָּוֶת הַנּוֹכְחִי/ בַּאֲרוּחַת הָעֶרֶב לֹא יֻזְכַּר שְׁמָהּ" (מתוך השיר "טונגלן").

**

המשוררת ליאורה כהן (ילידת 1983) חיה בירושלים, דוקטורנטית לחקר הזקנה באוניברסיטת חיפה, ודיאטנית קלינית במוסד גריאטרי