Skip to content

"העבד" בגשר: סיפור על אהבה וחושך, ועל שחקנית שהיא תגלית

הרומן של בשביס זינגר הוא סיפור על אהבה אסורה, על אי קבלת האחר בעולם אכזרי ומנוכר, ועל המתח בין קדושה לטומאה. הבימוי של יבגני אריה נע בין תמונות יפות עד כאב לבין סצינות מבויימות מדי ולא אמינות. תגלית ההצגה: לנה פרייפלד, בתפקיד ונדה הפולניה שמאוהבת ביעקב היהודי
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

★★★★

הסיפור של בשביס זינגר עוסק באהבה בלתי אפשרית בין יעקב היהודי לבין ונדה הפולניה. שני עולמות שונים, שמתאחדים ויוצאים יחד למסע ארוך ולמאבק צודק נגד כל העולם. הסיפור מתרחש אומנם במאה ה-17 בתקופת הפרעות והרציחות שבוצעו באכזריות ביהודי פולין, אבל השאלות הקיומיות, שמעלה בשביס זינגר, רלוונטיות מאוד גם לימינו.

נוכחות מרשימה. פרייפלד. צילום: ישעיה פיינברג

"ההיסטוריה האנושית כולה היא שואה אחת גדולה. לא רק ההיסטוריה של היהודים", אומר בשביס זינגר. "זה מה שעשינו עם החיים שלנו, כי לא בחרנו בשום דבר אחר טוב ולא שמרנו על ההבטחות שלנו. לא התנהגנו על פי הבחירה שלנו". זהו סיפור על אהבה וחושך, על אי קבלת האחר, על הסבל האנושי בעולם אכזרי ומנוכר, וגם על המתח בין בין אמונה דתית לתאווה אסורה, בין קדושה לטומאה. בעולמו של בשביס זינגר יש הכל. הנאה וסבל, בוטות ועידון, תוקפנות וסובלנות, וגם חוכמת חיים, רגישות ונחישות.

בשביס זינגר, איש של ניגודים, יורה לכל הכיוונים. הוא מעביר ביקורת לא רק על החברה הנוצרית האלימה, הנבערת והבהמית, אלא גם על החברה היהודית, על חוסר הסובלנות שבה, הקנאה, הרכילות והאמונות הטפלות. והוא מפנה שאלות נוקבות גם לאלוהים.

ההצגה, שביים יבגני אריה, אינה שומרת על רמה אחידה. יש בה תמונות יפות עד כאב ולצידן סצינות,  שנראות מבוימות מדי ולא אמינות. מה זה מבוימות מדי? השחקנים הם כלי משחק בידי הבמאי ולא בני אדם עם אישיות, אופי ורגשות. הם צריכים לשרת את הקוספציה. לפעמים זה עובד וזה מקסים. הפעם – נייט. יש סצינות, שכאילו נלקחו מהשטייטל, ובהן היהודים מוצגים כעם של מסכנים, עלובים ומתקרבנים. לא מתאים לתיאטרון מקצועי ואיכותי.

כוחהע של אהבה. דמידוב ופרייפלד. צילום: ישעיה פיינברג

סשה דמידוב מגלם ברגישות את יעקב, שנקרע בין נאמנותו לדת לבין אהבתו לוונדה. זה אותו דמידוב המיוסר, שמוכר לנו מתפקידים אחרים. ראיתי אותו בתפקידים טובים ומושקעים יותר. לנה פרייפלד, שמגלמת את ונדה הפולניה, היא בעיני התגלית של ההצגה. פרייפלד, ילדה-אישה, מגלמת דמות אנושית מאוד, נוגעת ללב ומלאת תשוקה. פריינפלד היא שחקנית-רקדנית אנרגטית ובעלת נוכחות מרשימה. אני בטוח שעוד נשמע עליה. לשניהם יש סצינות עירום יפות, שמבוצעות באופן טבעי, בלי לעשות מזה עניין. חבל שהן הולכות לאיבוד בתוך התפאורה המסורבלת.

"העבד" של תיאטרון גשר היא הצגה עם הרבה כאב ומעט חמלה. הצגה שמציגה את החברה האנושית בכל מערומיה, חולשותיה ואכזריותה. ובעיקר זו הצגה על כוחה של אהבה. אמרו פעם ש"אהבה זה כואב". אצל בשביס זינגר, שאוהב את האהבה ומאמין בה, אהבה לא רק כואבת, אלא לעיתים היא משמידה את עצמה. איש של ניגודים כבר אמרתי?

"העבד" אינה הצגה קלה. היא נוגעת ללב וקורעת את הלב. היא מאתגרת את הצופים, שנאלצים גם לחשוב. ברגעיה הטובים היא מעניקה חוויה רגשית ואינטלקטואלית. אם אתם אוהבים תיאטרון מעמיק, שלא מתחנף לקהל, יש סיכוי שתאהבו את ההצגה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן