שְׁלִישִׁיר: שירה בשלישי – המשורר חזי לסקלי

בספר שיריו שכונסו לאחר מותו, המשורר חזי לֶסְקְלִי עוסק במספר מקומות בתפקידה של השירה ובכוחה לפעול במציאות. מטאפורה ששבה וחוזרת בשירים אלו היא השירה כ-דירה, כמקום מגורים. מטאפורה זו עוסקת גם בקשר שבין השירה לבין המציאות, אך למעשה אומרת כי גם השירה החשופה ביותר משמשת כמגן ומחסה שבין הכותב לבין המציאות

Print Friendly

שְׁעַת הָאִשָּׁה הָעִוֶּרֶת

יֵשׁ לִי דִּירָה בְּלִי חַלּוֹנוֹת וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת

בָּהּ וְאֵינֶנִּי רוֹאָה.

אֲנָשִׁים עוֹבְרִים – אֵינֶנִּי רוֹאָה

מְכוֹנִיּוֹת חוֹלְפוֹת – אֵינֶנִּי רוֹאָה

דְּבָרִים זָזִים – אֵינֶנִּי רוֹאָה

יֵשׁ לִי דִּירָה בְּלִי חַלּוֹנוֹת כִּי אֲנִי

יוֹשֶׁבֶת בָּהּ וְאֵינֶנִּי רוֹאָה.

עַל הָשִׁירָה לִהְיוֹת אַכְזָרִית מִבְּלִי לְהִתְאַכְזֵר.

עַל הָשִׁירָה לָגוּר בְּדִירָה

בְּלִי חַלּוֹנוֹת.

 /

מְשׁוֹרְרִים וְאֵל

מָסוׄרוֹת הֵן בָּתִּים עִם

קִירוֹת בִּלְתִּי נִרְאִים שֶׁאֲנָשִׁים בּוֹנִים

לְהָגֵן עַל עַצְמָם מִפְּנֵי הַלֺּא

כְּלוּם.

שִׁירָה הִיא בַּיִת עִם קִירוֹת נִרְאִים

וּמֻגְדָּרִים שֶׁמְּנַסִּים לִלְכֹּד אֵל אֶחָד

בִּלְתִּי מֻשָּׂג וְאוּלַי בִּלְתִּי

קַיָּם.

הַמְּשׁוֹרְרִים גָּרִים בַּבַּיִת הַזֶּה

מִסְתַּכְּלִים דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן כַּמּוּבָן

שֶׁהַבַּיִת הַזֶּה הוֹפֵךְ עִם הַזְּמַן

לְמַלְכֹּדֶת לָאֵל לֹא לְעַצְמָם

כָּךְ הֵם חוֹשְׁבִים.

עִם הַזְּמַן הֵם הוֹפְכִים לִצְמֵאֵי דָּם

דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה עָשׂוּ מֵאָז הַצָּמָא

הָרִאשׁוֹן לְ

מַיִם.

עִם הַשָּׁנִים הֵם הוֹפְכִים לִצְמֵאֵי דָּם כִּי

הַבַּיִת רֵיק וּמְשׁוֹרֵר בְּתוֹכוֹ

וְאֵל לֹא בְּתוֹכוֹ.

קָרוֹב מְאֹד לְסוֹפָם הֵם כְּבַר אַכְזָרִיִּים

מַמָּשׁ וְחַסְרֵי סַבְלָנוּת.

*

נִיצֺר תַּכְשִׁיט מְשֻׁנֶּה וְאָז

יִהְיֶה רֶגַע בּוֹ לֹא נִהְיֶה

מְקֻשָּׁטִים בְּדָבָר

לֹא נִצְטָרֵךְ

נִהְיֶה עֲרֻמִּים וַעֲנִיִּים רַק

עִם אֲוִיר וְאוֹר

יִהְיֶה זֶה רֶגַע בִּלְתִּי נִשְׁכָּח כִּי

מִיָּד אַחֲרֵי יִהְיֶה לָנוּ תַּכְשִׁיט פְּנִימִי הַהֵפֶךְ

מֵחִיצוֹנִי בּוֹ יַחְשְׁקוּ תּוֹלָעִים כְּמוֹ גְּבָרוֹת.

 /

שָׁלֹשׁ סִבּוֹת

אֲנִי שׂוֹנֵא שִׁירָה

וְיֵשׁ לְכָךְ שָׁלֹשׁ

סִבּוֹת.

הָרִאשׁוֹנָה: אֵינִי יָכוׄל לְהָנִיחַ אֶת רֹאשִׁי עַל כְּתֵפֶיהָ שֶׁל הַשִּׁירָה.

הַשְּׁנִיָּה: הַשִּׁירָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָנִיחַ אֶת רֹאשָׁהּ עַל כְּתֵפִי.

הַשְּׁלִישִׁית: לַשִּׁירָה אֵין רֹאשׁ אוֹ כְּתֵפַיִם.

וְיֶשְׁנָהּ גַּם סִבָּה רְבִיעִית.

**

בתור מי שכותב וקורא שירה, אני תוהה לא פעם ביני וביני מה תפקידה של השירה בחיי ומה כוחה לפעול במציאות. למרות שכתיבת שירה עוזרת לי לבטא את תחושותיי, להבין את קיומי בעולם; למרות שהיא מאפשרת לי להרחיב את גבולות העצמי; למרות שאני נפעם מקריאת שירה – התחושה שלי היא שהשירה היא איננה יותר מסובלימציה במובן הביקורתי שלה, קרי ככלי שמנתב את הכוחות של האדם אל עבר עיסוק אמנותי עקר, ככזה שפועל מחוץ למציאות.

בספר שיריו שכונסו לאחר מותו, המשורר חזי לֶסְקְלִי (1994-1952) עוסק במספר מקומות בתפקידה של השירה. השיר המוכר יותר שלו שעוסק ב"תפקידה" של השירה הוא השיר "שירה", ממנו גם לקוח שם הספר ("שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד וּלְדַבֵּר/ לַעֲמֹד עַל מְכוֹנַת כְּבִיסָה מְקֻלְקֶלֶת וּלְדַבֵּר/ בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הַגֶּרֶב שֶׁגָּרַם לַקִּלְקוּל/ [...] שִׁירָה יְכוֹלָה לִבְנוֹת/ בֵּית-מְגוּרִים/ בֵּית-חוֹלִים/ בֵּית-סֵפֶר/ בֵּית-סֹהַר/ בֵּית-כְּנֶסֶת/ אַךְ הִיא מַעֲדִיפָה לְגַלּוֹת/ בְּאֵר חָלָב בְּאֶמְצַע עִיר"). אבל ישנם גם שירים נוספים, כמו שלושת השירים המובאים למעלה, שעוסקים בכך. בעוד השיר "שירה" נוקט בלשון מאוד נחרצת ופסקנית, השירים למעלה מציגים בעיניי תמונה הססנית, מורכבת יותר ולכן גם שימושית יותר, כלומר כזו שיכולה להתאים למספר רב יותר של מצבים, למגוון רחב יותר של קוראים.

לכדה את עיניי המטאפורה שלסקלי משתמש בה לתיאור השירה כמקום מגורים, כדירה. כמובן, מטאפורה זו עוסקת בקשר שבין השירה לבין המציאות, אך בעיניי היא עוסקת גם בתפקיד הקונסטרוקטיבי-אישי של השירה. בשירים אלו לסקלי אומר למעשה שגם השירה החשופה ביותר משמשת כמגן שבין הכותב לבין המציאות. ואולי זו רק אשליה?

חזי לֶסְקְלִי • בְּאֵר חָלָב בְּאֶמְצַע עִיר – כל השירים 1992-1968 • הוצאת עם עובד • 2009 • 323 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, רשמים, שירה, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.