ביום שישי האחרון התקיים מרתון ים המלח. מרוץ שמשך אליו למעלה מ 2500 רצים שרצו במקצים של  10 ק"מ, חצי מרתון, מרתון ואולטרה מרתון  50 ק"מ. גם אני הצטרפתי לרצים (לריצת חצי מרתון) כמובן כדי לצלם ולהתרשם ממצבו של ים המלח.

לים המלח למעשה שני אגנים: האגן הצפוני ובו נמצא הים והאגן הדרומי שבו נמצאות בריכות האידוי של מפעלי ים המלח בישראל וחברת האשלג הערבית בירדן. עד 1976 היו שני האגנים מחוברים כגוף מים אחד באזור הנקרא לשון ים המלח. באגן הצפוני יש גוף מים עמוק (בעומק ממוצע של 200 מטרים; קרקעית הים באגן הצפוני היא שטוחה ברום 730 מטרים מתחת לפני הים) ובאגן הדרומי היה גוף מים רדוד (בעומק ממוצע של 9 מטרים; ברום 401 מטרים מתחת לפני הים) שהתייבש. עם ירידת מפלס הים נחשפה קרקעית הים באגן הדרומי ונבנו בו בריכות המפעלים.

את חלקו הדרומי של הים שהוא כאמור בריכות אידוי  חוצה סוללת עפר מצפון לדרום. הסוללה הזו מהווה למעשה את קו הגבול השני בין ישראל לירדן. בימים כתיקונם הסוללה אינה פתוחה לציבור וכניסה אליה מצריכה אישורים של צה"ל ושל הרשויות בירדן. אין ספק שהיא היוותה את האטרקציה העיקרית של המרוץ. ריצה אל תוך הים על גבי הסוללה הזו של מפעלי ים המלח המקיפה את חלקו הדרומי של ים המלח מגלה בפנינו נופים מדהימים שנשמרו עד כה רק לעובדי ים המלח או אנשי כוחות הביטחון. הסוללה משמשת כאזור הגבול בין שטחי ים המלח הישראלי לים המלח הירדני ועוברת כחיץ ללא גדר בין המדינות המקיימות שגרת יום משותפת. המסלול הוא ברובו כורכר מהודק ושטוח ונוח לריצה

אבל מלבד המראות המדהימים ,התגבשויות המלח המרהיבות קשה שלא לראות ולחשוב על מצבו העגום והעצוב של ים המלח, שמאז קום המדינה איבד 40 מטרים מהמפלס וממשיך לאבד בין מטר למטר וחצי בשנה. הירידה במפלס נגרמת עקב מספר סיבות מרכזיות: עצירת המים בסכר דגניה, שאיבת מי מעיינות ומפעלי ים המלח הישראלי והירדני ששואבים מים לצרכיהם. הירידה הזו גורמת גם להיווצרות בולענים מסוכנים שהופכים אזורים שלמים סמוך לחוף ים המלח לשוממים. אם המצב הזה יימשך, ים המלח עלול כמעט להיעלם  עד שנת 2050.