את חטאיי אני מזכיר היום. כמו כל אדם, גם אני, בעוונותיי, מסונוור לעיתים מהכמות על חשבון האיכות, או גרוע מכך סבור שהכמות מעידה על איכות. לכן ספר עב כרס מרשים אותי יותר במבט ראשון, ואילו נובלות או סיפורים קצרים-ארוכים, מעוררים בי התנגדות ראשונית.

יש בכך מן עיוורון השפע שאדם שחי בעולם צרכני והמוני מושפע ממנו; ספר עבה יותר הוא לכאורה תמורה הוגנת יותר לכספנו. כשמדובר בעולם הספרות, אני חושב שמצטרפת לכך הטיה נוספת, והיא השפעה מגדולי הסופרים כמו טולסטוי, דוסטוייבסקי או ג'ויס. רוצה לומר: סופר "רציני" כותב ספר שמפרנס לפחות 500 עמודים; כך צריך ספר טוב להיראות. סופר "רציני" הוא סופר שכותב ספרים שאחריתם מי ישורנו.

הוצאת "תשע נשמות" היא זו שגרמה לי לראות את האור ולהבין שהגודל לא תמיד קובע. רוב הספרים בהוצאה זו מתאפיינים בסיפורים קצרים ונובלות המוצאים בפורמט של ספרונים קטנים. בעיניי, פרסום כל סיפור בספרון נפרד מראה על חשיבות וכבוד לספר, נותן לכל סיפור את המקום שלו. סיפור דורש השתהות. עצירה. מחשבה. לעומת זאת, ספר המאגד מספר סיפורים קצרים מדהיר אותנו לקרוא את כל הסיפורים ברצף, את הסיפור השני לאחר הסיפור הראשון, את השלישי לאחר השני, וכן הלאה. הקורא יכול כמובן לפרוס את ההנאה (או הסבל) שלו לפרוסות, אבל הפורמט של סיפורים קצרים ממריץ אותו להמשיך הלאה. לכן הקונספט של "תשע נשמות" הוא בעל חשיבות רבה, ובעיניי רק בשל כך יש לאנשי ההוצאה חלק לעולם הבא.

*

"פרשת בטאוויה" של סימון לייס, ספק סיפור קצר-ארוך ספק נובלה, היא דוגמא טובה לכך. הספר מביא את סיפורה של ספינה בשם "בטאוויה", שבשנת 1628 יצאה מהולנד ועליה ערב-רב של נוסעים. הספינה טבעה במרחק קטן מאוסטרליה, והשורדים התמקמו בארכיפלג שליד. בזמן שצוות העילית של הספינה נסע במפרשית בכדי להזעיק עזרה, אחד מנוסעי הספינה לקח את הפיקוד על הניצולים והשליט עליהם שלטון של טרור ואלימות.

העלילה של הספר מזכירה מעט את הסיפור האלגורי "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג, למעט העובדה שבפרשת בטאוויה הנוסעים הם אנשים מבוגרים, דבר המוסיף הרבה יותר אלימות ויצרים לסיפור. חבל רק שהספר עמוס בהערות שוליים שבניגוד לקונספט הנגיש של ההוצאה, מכבידים מאוד על הקריאה.

*

נובלה יפה נוספת היא "בעל חיים" של רון דהן. הספר מספר על סופר, בן-דמותו של דהן, שנוסע לפסטיבל שירה בליטא, נסיעה המאפשרת לו, כמו כל יציאה מן השגרה, לבחון את עצמו ואת גבולותיו. כמו בספר השירה שלו, "מות הציפור", גם בכתיבת הפרוזה של דהן יש משהו מאוד חשוף, תכונה שמאוד מוערכת בעיניי ובכתיבתו של דהן בפרט. לכן, האפילוג מאת הסופרת ג'וליה פרמנטו בסוף בספר הוא בעיניי מיותר: הכתיבה של דהן אינה צריכה קביים בדמות פרשנות, בוודאי לא כזו שצמודה לספר; דהן הרי מבקש להציג את האדם ללא עזרים שיסייעו לו ללכת.

כמו כן, בעיניי מדובר בסיפור מעט מפוספס, שלוּ היה מאורגן אחרת היה יכול להפוך לרומאן מוצלח הרבה יותר. הדבר נובע מכך שנובלה היא תבנית שקשה מאוד לכתוב במסגרתה; מחד היא לא סיפור קצר שצריך להיות תמציתי, עם פואנטה במובן הרחב של המילה, קרי סביב יסוד מארגן ברור וחד; מאידך, היא לא יכולה להיות רומאן שפשוט נגדע באבו, כיוון שלסופר או לדמויותיו נגמר הכוח; היא צריכה להיות מאורגנת כך שבסוף הספר היא תשאיר את הקורא תלוי על בלימה, חסר נשימה.

פרשת בטאוויה • סימון לייס • מצרפתית: אנמרי בארטפלד • הוצאת תשע נשמות • 2018 • 88 עמ'

בעל חיים • רון דהן • הוצאת בלה לונה • 2018 • 87 עמ'