Skip to content

ימין מול שמאל, או: "כן ביבי" מול "לא ביבי"

במאמר חד הבחנה מנתח הכותב את המצב הפוליטי ומסביר כי נתניהו יצר בחשאי וכיוון לאיחוד לפיד גנץ. רק איחוד כזה יכול היה להביאו לביצוע טקטיקת ההפחדה ולשתות מנדטים. והכל - על מנת לעמוד בראשות ממשלה שתאפשר לו לעמוד בפרץ מול הגשת כתב אישום מחד ודיל המאה של טראמפ מאידך
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

הראשון לחזות את איחוד גנץ-לפיד (כחול לבן), היה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. אולם יותר משחזה את לידתה של "כחול לבן", הוא גם רצה בהיווצרותה.
נתניהו הבין כי מאמציו הרבים לאיחוד בימין הקשה משאירים לו מרחב פתוח. וכי בלוק טכני של ה"בייס" העמוק מאפשר לו חופש פעולה מלא. הוא יודע, והבחירות האחרונות הוכיחו זאת, כי ישנם שניים שלושה מנדטים שיהיה מה שיהיה יצביעו תמיד רק לקיצוניים. נתניהו רוצה למקסם את קולות הימין על שלל פלגיו ותתי פלגיו. מקסום כזה יאפשר לו חופש פעולה לאחר הבחרו כראש ממשלה, גם נוכח ההחלטה על כתב האישום שאמור מחר להתפרסם מחר בידי אביחי מנדלבליט, יועצה המשפטי של הממשלה, וגם נוכח הכרזת ופרסום דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית על דיל המאה שבו שני הצדדים על פי טראמפ, יוותרו גם על דברים כואבים.
ולכן כעת, כשעמודת המנדטים של "כחול לבן" נושקת לזו של הליכוד – באפשרותו לייצר תחושה בתודעת הבוחרים שיש כאן קרב ראש בראש. והוא מת על זה. הוא מזהה את תחושת המהפך שהתקשורת להבנתו מנסה לייצר. הוא קולט את עומק הפוטנציאל של שאיבת המנדטים והוא עט על המציאה כמוצא שלל רב.

לשם הפחדת הציבור נדרש איום וירטואלי שיראה מציאותי

את הטקטיקה לביצוע מהלך שתיית המנדטים במקרה כזה נתניהו יודע לעשות הכי טוב והיא: הפחדה – נטיעת חשש כבד בליבם של ימני ישראל בדמות הקמת ממשלת "שמאל".
אין משהו שמניע, מתדלק ומחיש יותר את הימניים לרוץ קלפי כמו תחושת אימה זו. בחירות 2013 הן ההוכחה המוחצת לכך. בבחירות ההן יריב אמתי לא נראה באופק וביבי לא אהב את המוצר המוגמר. ב-2015 לעומת זאת, ציפי ובוז'י היו על המוקד, והתוצאות היו בהתאם.

נתניהו הבין אם כך, כי אם האיחוד (לכחול לבן) לא היה יוצא לפועל, סיכוייו לזרוע פחד היו פוחתים משמעותית וכתוצאה מכך גם הסיכוי לנגוס במפלגות הקטנות. כשמפלגת השלטון זוכה ב-30 מנדטים, והמפלגה השנייה לה ב-20 בלבד – אין כאן ערעור אמתי על ההגמוניה. נתניהו מבין שאי אפשר למכור סיפור על ניסיון למהפך שלטוני ומיטוט שלטון הימין. 

לכן, בקונסטלציה שנוצרה, הוא מרוויח גם את הליברלים מ"הבית היהודי", כאלה שפחות נשמעים לרבנים, ואת אלה שנקעה נפשם מהחיבור עם "עוצמה יהודית".

הראשונים שצריכים להתחיל לדאוג הם נפתלי בנט, איילת שקד ומשה כחלון. הוא מבין כי עם הצמד המוכשר הזה יהיה לו קצת יותר קשה, אבל, בעזרת קמפיין חד, קולח ואגרסיבי – נתניהו ישאיר את מפלגתם הטרייה דלת מנדטים.
אצל כחלון זה יהיה קל יותר. גם ככה כחלון בבעיה. כשהקרב הוא בין "ימין" ו"שמאל" ועניינים מדיניים (גם אם לא, ביבי כבר יידע להסביר בטוב טעם שעל זה הולכים לקלפי) – הטיקט החברתי של כחלון נדחק לשוליים. בטח ובטח כשהקהל שלך הוא בעל סממן ימני והאיש שהוא מעריץ מוכר להם כל רגע שאוטוטו לפיד וגנץ משתלטים על ההגה.

שמאל מול ימין? או כן ביבי, לא ביבי? (אילוסטרציה)
שמאל מול ימין? או כן ביבי, לא ביבי? (אילוסטרציה)

נתניהו יודע כי הקרב הוכרע אבל לצרכי שרידה פוליטית הוא זקוק לרוב מוצק

בניגוד לתקוות ולציפיות המרחפות בחללי האולפנים הממוזגים והנעימים – בבחירות 2019 הקרב לא באמת צמוד. ליתר דיוק, הקרב הדו ראשי אולי צמוד, אבל הקרב האמתי, זה המוכרע כבר שנים לטובת הגוש הימני, רחוק מלהיות קרוב.
יש נטייה בקרב הבריות לחשוב שאם מפלגת כחול לבן (שמבחינת הציבור תוצג על ידי הליכוד כחסרת זהות מדויקת), תקבל לדוגמא, 36 מנדטים והליכוד 30 – השלטון יוחלף.
נעזוב לרגע את הסיכוי הלא בטוח שתוצאה כזו אכן תתרחש – אבל בהנחה שכן, מי בדיוק יהיו השותפות שיכוננו שלטון שכזה? העבודה? מר"צ? שתי מפלגות אלו שהולכות להצטמצם דרמטית בעקבות הנגיסה המתועתדת בבוחריהן בידי גנץ ולפיד לא יתנו לכחול לבן את הנדרש להקמת ממשלה. בתרחיש הכי אופטימלי יש לשלושת המפלגות (כחול לבן, עבודה, מרץ) 50 מנדטים מקסימום.
גוש חוסם יחד עם המפלגות הערביות הנו אפשרי. הרכבת ממשלה, לא.

אז, לאן ממשיכים מכאן? הערבים כך הם מצהירים השכם וערב, לא יישבו בשום ממשלה. ליברמן הצהיר ב"שבת תרבות" בסוף השבוע שעבר כי לא יישב בממשלה בראשות גנץ (אם כי גם חשוב לזכור שהוא זה שהצהיר על סיום חייו של הנייה תוך 48 שעות עם כניסתו למשרד הביטחון), ואף הדגיש שגם כתב אישום לא ימנע בעדו מלהיכנס לממשלה בראשות נתניהו.

הח"כים החרדיים מדגישים הלוך וחזור, הן בתקשורת הכללית והן בתקשורת החרדית (שהיא האינדיקציה הטובה יותר במקרה זה), שישיבה עם לפיד לא באה בחשבון. הטראומה מה"גזירות" שהטיל לפיד על ציבור שומרי התורה ממאנת להתפוגג.
אך גם אם נצא מתוך נקודת הנחה שאת המכשול שעלול להיווצר בעקבות אמירותיהן, המפלגות החרדיות אכן יצלחו למוסס בדרכן לממשלה בראשות גנץ-לפיד, בטענה ש"עת לעשות לה' הפרו תורתך" ועתיד עולם התורה כולו עומד ותלוי במנעמי השלטון – ניתקל בסיבה נוספת מדוע הסיכוי לכך רחוק כרחוק מיכאל ביטון מצביקה האוזר.  קמפיין ש"ס עומד, מבוסס ומוצק על אדניו האיתנים של ראש ממשלת ישראל. סיסמת הקמפיין של אריה דרעי היא: "ביבי צריך אריה חזק". בפרסומים בנימין נתניהו הוחלף בקלסתר פניו של מנהיגה הרוחני של ש"ס ע"ה.
בעצם, זה אומר הכל. דרעי, שעל הבנתו הפוליטית החדה אין עוררין, עושה זאת מכמה סיבות: נתחיל מהעובדה שבתוך תוכו הוא באמת חושב ומאמין שנתניהו ינצח גם בקרב הדו-ראשי ויקבל את המפתחות להרכבת הממשלה. שנית, מאחורי הקלעים דרעי סגור עם ביבי ומודע פחות או יותר לזהות התיקים אותם יקבל. שלישית, והיא, היא העיקר. ישנם שני מנדטים, חובשי כיפה ומתפללי נוסח ספרד, השוכנים אי שם במעמקי הפריפריה, שהמילה "שמאל" מעוררת אצלם חלחלה במקרה הטוב ומציפה תחושת קבס במקרה הרע.
קמפיין ה-"גאוועלד" של ביבי ימסמס את התלבטותם, וישיב אותם אל ביתם העתיק. לכן, כעת על מנת למנוע את תרחיש האימים המדובר, יו"ר ש"ס נוסך בהם ביטחון ומרגיעם. קרי: דעו לכם אחיי הספרדים, הצבעתם דרעי? קיבלתם נתניהו. שניים במחיר של אחד.

זו אגב הסיבה מדוע דרעי שלל על הסף את ההצעה לאיחוד חרדי. עמידתו בפרץ אל מול לחציו הכבירים של נתניהו לרוץ ברשימה חרדית אחת, לא הייתה לחינם. דרעי, מכיר את נתניהו שנים והבין היטב לאן הוא חותר. רצונו העז של ביבי לנגוס בקולות הפריפריאליים/המסורתיים עליהם היום שוקד דרעי שנים לא נעלם מעיניו של האחרון. יתרה מכך, דרעי מכיר את הנפשות הפועלות. ברגע שיהיה איחוד עם המפלגה האשכנזית – מצביעים ספרדים פוטנציאליים יינטשו לבית אחר. הם מצביעים לש"ס כי היא מפלגה ספרדית טהורה. איחוד עם ליצמן בעל המבטא האידישאי וישראל אייכלר בעל הפאות המיטלטלות – קרוב לוודאי רק ירחיקם ויצמצם את הגוש החרדי.

האחרון שנותר הוא משה כחלון. הוא היחיד שמסוגל לערוק (לאחר חשיפת התבטאיותיו על גנץ בתחילת השבוע בגל"צ – גם זה בספק רב). סך מנדטיו, במקרה האופטימלי, צפוי להיות מחצית מכוחו הנוכחי. גם אם גנץ, הידוע בנדיבותו הרבה, יעניק לו את תיק האוצר תמורת מספר מנדטים זעום – ממשלה אין. עדיין, חצי מניין של אצבעות נדרש לכינונה של ממשלה בראשותו של בני את יאיר.
השורה התחתונה היא פשוטה: אם לא יבוצע מעבר של לפחות ארבעה-חמשה מנדטים מצד לצד, זהותו של היושב בבלפור בעשירי באפריל תיוותר כשהייתה.

ימין מול שמאל? לא בהכרח

* מה משותף לבוגי יעלון, תומך נלהב של מפעל ההתנחלויות, לבין מיכאל ביטון שרואה בהן סכנה למדינת ישראל? מה מחבר בין עופר שלח שסולד משליטת צה"ל בשטחים לבין צביקה האוזר שרואה בכך הכרח ביטחוני? מה מאחד בין יעל גרמן, אשת מר"צ לשעבר, לבין גבי אשכנזי המזוהה כאיש ימין?
כיצד יוכלו לעבוד יחדיו יועז הנדל, חסיד הכלכלה החופשית ומעריץ השיטה הקפיטליסטית, ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, הסוציאליסט בעברו והוויתו, אבי אבות המונופולים וועדי העובדים? שלא לדבר על מירב כהן החברתית שדורשת רגולציה אכזרית על כלל עתירי הממון בישראל בה בשעה שאורית פרקש-הכהן מאמינה בצמצום ההתערבות ממשלתית בעסקים הפרטיים. שכחו שם שבשביל להעביר חוקים צריך רוב?

ובכן ככל הנראה המכנה המשותף היחיד שניתן למצוא בין כל השעטנז בואכה כלאים שראינו פה, הוא אחד ויחיד: "רק לא ביבי". השחיתות השלטונית, ההתנהגות הזחוחה, הראוותנית והתאוותנית של נתניהו ורעייתו, הביאה לכך שציבור מנהיגי כחול לבן אמרו לציבור. התאחדנו כי הגיעו מים עד נפש. עד פה.
לכן מצביעה ומצביע יקרים  אמרו מעתה: אין יותר ימין או שמאל. יש "כן ביבי" –  או "לא ביבי".

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן