★★★★★

את הסיפור של "קן הקוקיה" אפשר לצמצם למשפט אחד: האח הגדול נגד האזרח הקטן. העלילה מתרחשת בבית חולים פסיכיאטרי, שבו מתקיים מאבק חסר פשרות בין האחות ראטצ'ד הקשוחה והאכזרית, לבין מק'מרפי, אחד המאושפזים הצעירים, שמנסה להמריד את חבריו נגד האחות הרעה, שמייצגת את הממסד הקשוח והאטום.

הממסד מייצג את "החוק והסדר", שמדכאים את רוח האדם, פגעים בחירותו ומסרסים את חופש הביטוי. אם נתרגם זאת למציאות היומיומית – הממסד הוא השלטון, שרוצה לשמור על כוחו, ובמקום לשרת את האזרחים, האזרחים משרתים אותו.

המחזה נכתב בארה"ב בתקופה הסוערת של מלחמת וייטנאם, שבה סחפו את המדינה תנועות מחאה נגד המלחמה ונגד איסורים חברתיים – ובעד חופש הפרט, חופש מיני, חופש ביטוי וכמובן שוויון מלא. לא רבים יודעים, שהמחזה נכתב והועלה לפני שיצא הסרט, שבו כיכב ג'ק ניקולסון בתפקיד הבלתי השכח של מק'מרפי. רק לאחר יציאת הסרט המחזה נצרב בתודעה הציבורית – והפך, כמו הסרט, ללהיט ברחבי העולם, שמבטא את רוח התקופה.

המחזה "קן הקוקיה", שכתב דייל וסרמן על-פי ספרו של קן קייזי, הוא מסמך בוטה, חתרני ולוחמני, שזועק, בין היתר, את זעקתם של החלשים בחברה, וגם של המוגבלים והפגועים בנפשם ובגופם. גם אם המחזה נוטה לשטחיות בהצגת חלק מהאירועים, הוא מייצג מציאות מצמררת, שמבטאת כאב חד ואמיתי.

אבל ההצגה שביים עמרי ניצן נחמדה מדי, מנומסת מדי, רכה מדי. חסרים בה הטירוף, הזעם, הרוע והיצרים המתבקשים מהמצב הקיומי והחברתי. ההצגה של הקאמרי משולה בעיני למכונית מרוץ בעלת שני מנועי טורבו (המחזה), שנוסעת כמו סובארו משפחתית. כלומר, הבימוי "בסדר", הסצינות מבוצעות "נכון", לא יותר מזה.

לעוז זהבי (מק'מרפי) ולאולה שור סלקטר (ראטצ'ד) יש רגעים טובים, אבל גם הם לא פורצים את מעגל ה"בסדר". בעיקר אני מתפלא על שור סלקטר, שנראית לעיתים כמו אמא תרזה. מי שגונבים את ההצגה הם השחקנים בתפקידי המשנה, שכל אחד מהם מגלם דמות נוגעת ללב ולעיתים גם משעשעת.

גם אם חלק מהדמויות מוקצנות ומאבדות מאמינותן, הן מעניינות ואינן פוגמות בסיפור. תיאטרון, גם ריאליסטי, אינו חייב להיות שיקוף מלא של המציאות, אלא להטעין את הצופים בחוויות נוספות, להפתיע ולאתגר. מבין שחקני המשנה אציין במיוחד את מוטי כץ, ערן שראל, אוהד שחר, רות אסרסאי, שלומי אברהם ויצחק חזקיה.

יצאתי מ"קן הקוקיה" ברגשות מעורבים. מצד אחד סיפור חזק ולהקת שחקנים טובה; מצד שני ההצגה לא  מרגשת מספיק ולא סוחפת.