Skip to content

"ברטוד ואגנס" בהבימה: דרמה אינטימית שמצליחה לגעת

המחזה שכתבה נועה לזר קינן הוא כן ואמיתי, בלי זיופים ובלי גלישה לקיטש. זו אינה הצגה על אלצהיימר, אלא סיפור על זוגיות, על נאמנות ועל כוחה של אהבה. לטטיאנה קנליס אולייר ולדב רייזר לוקח קצת זמן להיכנס לדמויות, אבל בהמשך הם מצליחים להתחבר, לרגש ואפילו להצחיק
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

 

★★★★

מה הייתם עושים אם האדם הכי קרוב אליכם, מי שאתם הכי אוהבים, היה מתחיל פתאום לשכוח חפצים בבית, לשכוח אירועים שקרו, לשכוח מי הוא ובעיקר לשכוח מי אתם ומה אתם. איך הייתם מגיבים? זה מה שקורה בהצגה "ברטוד ואגנס". סיפור על בני זוג, שמנהלים חיים טובים פחות או יותר, הרומנטיקה הסוערת מאחוריהם, אבל הם חברים טובים, מקיימים קשר עם המשפחה, לעיתים עושים סקס, והעיקר הם עדיין אוהבים ונאמנים זה לזו.

מה אתם הייתם עושים. קנליס אולייר ורייזר. צילום: ז'ראר אלון

עד שיום אחד ברטוד מגלה שאגנס מתחילה לשכוח איפה שמה את הארנק, מה ולמה הכניסה למיקרו, היא מבולבלת, מדברת לא לעניין ומאבדת פוקוס. בתחילה ברטוד חי בהכחשה ומנסה לשמור על אופטימיות, אבל אגנס אינה חוזרת לעצמה. הוא מתחיל להבין, שאשתו האהובה מפתחת סימנים של אלצהיימר. זו אינה אותה אגנס. מרגע זה הכל משתבש – והחיים משתנים. גם האופטימיות מקבלת משמעות אחרת.

המחזאית נועה לזר קינן כתבה את המחזה בהשראת מקרה דומה שקרה במשפחתה. ובאמת, מה שאהבתי במחזה, שהוא כן ואמיתי, בלי זיופים ובלי גלישה לקיטש. גם הבימוי הרגיש של דפנה זילברג תורם לזרימה של העלילה, שאינה עוברת סערות גדולות, אבל שומרת על מתח דרמטי. בתוך ים ההצגות הגדולות, נעים לפגוש גם דרמה צנועה ולא יומרנית, גם אם אינה מושלמת. חשוב לציין, שזו אינה הצגה על אלצהיימר, אלא סיפור על זוגיות, על נאמנות, על התמודדות ועל כוחה של אהבה.

לטטיאנה קנליס אולייר ולדב רייזר לוקח קצת זמן להיכנס לדמויות. בהתחלה המשחק שלהם מוגזם ולא אמין. אבל בהמשך הם מצליחים להתחבר, לרגש ואפילו להצחיק בכמה מצבים מפתיעים ואבסורדיים. מיקי פלג רוטשטיין, בתפקיד הבת, מופיעה לזמן קצר לקראת סוף העלילה ומכניסה עניין לסיפור. מעט מדי. הייתי מפתח יותר את הדמות שלה (שלא היתה בגרסה המקורית של המחזה).

אל תופתעו אם תזילו דמעה בסיום. צילום: ז'ראר אלון

אולם ברטונוב, שבו מועלית ההצגה, עוזר לייצר אינטימיות וקירבה לקהל, אבל הוא דורש מהשחקנים לשתף פעולה ולא להתעלם. למשל, כאשר ברטוד מחפש מספריים, הוא מתאר בקול רם מה הוא מחפש, אבל שוכח את המילה הנכונה. מהקהל עוזרים לו בקריאות: "מספריים!", "מספריים!". אבל רייזר-ברטוד מתעלם מהקריאות וכאילו אינו שומע. למה לא להתייחס? זה יכול להיות רגע משחרר ומשעשע. באולם ברטונוב אין קיר רביעי. אין בכלל קירות וההצגות שמועלות שם מאפשרות חופש יצירתי לשחקנים. זה לא אמור לפגוע באמינות. אנחנו בתיאטרון. ניתן לתקן.

בסך הכל "ברטוד ואגנס" אינה הצגה שמחה. זוהי דרמה אנושית, שמצליחה לגעת. זוהי הצגה שגורמת לנו להרגיש ולחשוב. להרגיש מה זה כאב, מה זאת נאמנות ומה זאת אהבה, ולחשוב מה באמת חשוב בחיים. ואל תופתעו אם תזילו דמעה בסיום.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן