"האם" בתיאטרון גשר: זו אינה הצגה, אלה החיים

הדרמה האנושית של פלוריאן זלר היא חומר למחשבה על אהבה, זוגיות ומה שביניהן. הבימוי של יבגני אריה נקי וזורם, עם נגיעות יצירתיות, שמעניקות להצגה ארומה איכותית. אפרת בן-צור משכנעת בתפקיד אישה חסרת סיפוק, אובססיבית, כפייתית, שתלטנית, חונקת ומעצבנת

Print Friendly

★★★★

ההצגה "האם" הזכירה לי את "תמונות מחיי נישואים" של ברגמן. לא רק בגלל אפרת בן-צור, שהופיעה גם שם (לצד איתי טיראן) בתפקיד הראשי של אישה מתוסכלת מחיי הנישואים ומהתקשורת עם בעלה. יש מרכיבים דומים בשתי היצירות, אבל "האם" זה סיפור אחר.

מאבדת אחיזה במציאות. בן-צור. צילום: ישעיה פיינברג

המחזה של הצרפתי פלוריאן זלר מתרכז באישה יפה, באמצע החיים, שלא מצליחה למצוא את עצמה אחרי שהילדים עזבו את הבית והבעל עסוק בקריירה. הוא בורח לעבודה וממציא כל מיני כנסים בדיז'ון, רק כדי לא להיות בבית, והיא הולכת להשתגע, מרגישה בודדה ומיותרת, וחושדת שלגבר שבו התאהבה פעם, יש מאהבת צעירה. בני הזוג מנהלים דו קרב מילולי (אחד הקטעים היותר טובים בהצגה) והיחסים ביניהם על סף פיצוץ. בתור פיצוי היא כופה את עצמה על הבן הגדול שלהם, כדי שיוציא אותה מהפלונטר הרגשי והפיזי.

היא אינה "סתם" אשה מתוסכלת. באישיותה של הגיבורה יש מרכיבים פסיכוטים, שבאים לידי ביטוי בעיצוב הדמות על הבמה. היא מאבדת אחיזה במציאות, נתונה לקפריזות ונאחזת בצורה פאתטית בזיכרונות מהעבר. אם נוריד את המסכות ואת הקלישאות, ונסתכל עמוק פנימה, נבחין שיש בדמות שלה ביטוי אמיתי למצוקות ולפחדים של כל אחת ואחד מאיתנו, צעירים ומבוגרים, נשואים ורווקים, הורים וילדים. זה יכול לקרות גם לכם, אומר המחזאי לצופים. "האם" מביאה לבמה חתיכת חיים. רגעים של כאב והומור, פלוס חומר למחשבה על אהבה, זוגיות ומה שביניהן.

יבגני אריה ביים הצגה יפה וזורמת, המורכבת מתמונות קצרות, שכולן מתרחשות בביתם של בני הזוג. הבימוי של אריה נקי ורגיש, בלי אפקטים מיותרים ובלי תפאורות מסובכות שגונבות את ההצגה, אבל עם נגיעות יצירתיות, שמשרתות את המחזה ומעניקות להצגה ארומה איכותית. כאן המקום להחמיא גם לתפאורה של סמיון פסטוך, לתאורה של אבי יונה בואנו (במבי), לעריכה המוזיקלית של אפרת בן צור ולעיצוב הסאונד של מיכאל ויסבורד.

יחסים על סף פיצוץ. בן-צור ומרשק. צילום: ישעיה פיינברג

אפרת בן-צור משכנעת בתפקיד הראשי של אישה חסרת סיפוק, צינית, אובססיבית, היסטרית, מלחיצה, כפייתית, שתלטנית, חונקת ולפעמים מעצבנת. בן-צור היא שחקנית טובה, אבל יש לה נטיה, לעיתים, לזייף ולהגזים. לא תמיד האמנתי לכאב שלה. לפעמים הוא נראה לי חיצוני.

יוסי מרשק אמין ומשעשע בתפקיד בעלה, וטובים מאוד גם תמיר גינזבורג ורוני עינב בתפקיד הבן והחברה שלו. כל הארבעה מגישים משחק צוות מצויין, בעיקר ברגעים שבהם הסיפור נע בין מציאות לדמיון, בין החיים האמיתיים לפנטזיות שמתרחשות במוחה הקודח של הגיבורה.

אהבתי את "האם" של תיאטרון גשר. הצגה טובה, אבל עם כוכבית: לא מומלץ לאמהות שתלטניות, שמנסות לנהל לילדים שלהן את החיים. הן לא יאהבו לראות את דמותן על הבמה. ואולי כן.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.