שִׁשִׁיר: שירה בשישי – המשוררת רוני אלדד

השירים בספר "יָבוֹא" של המשוררת רוני אלדד מתאפיינים בתכונה שכבר קשה למצוא במקומותינו: ריתמוס. החשיבות שאלדד שמה על האסתטיקה של השירה הופכת אותה למשהו נעים, שובה, ממכר, שירה שכיף לגלגל בראש ולשוב ולגרגר

שִׁשִׁיר: שירה בשישי – המשוררת רוני אלדד

השירים בספר "יָבוֹא" של המשוררת רוני אלדד מתאפיינים בתכונה שכבר קשה למצוא במקומותינו: ריתמוס. החשיבות שאלדד שמה על האסתטיקה של השירה הופכת אותה למשהו נעים, שובה, ממכר, שירה שכיף לגלגל בראש ולשוב ולגרגר

קודם

אוּלַי אָחוֹרָה

מֵהַבֶּטוֹן הַזֶּה אֶל מְקוֹם הַתְּפָרִים

אֶל הַפִּיּוֹת הַנִּפְעָרִים

אֶל הָרָעָב הַקּוֹדֵם לַבַּקָּשָׁה

אֶל רֶגַע הַחַשְׁמַל בָּעֶצֶב

קֹדֶם שֶׁהַמּוֹחַ מְדַוֵּחַ עַל כְּאֵב אֶל

הזוֹהֵב שֶׁאִישׁ עֲדַיִן לֹא חוֹמֵד

אֶל הַבְּקִיעִים

הָעֵץ שֶׁעוֹד עוֹמֵד בַּיַּעַר

אֶל הַיַּעַר שֶׁהָיָה פֺּה בֶּאֱמֶת

אֶל זִכְרוֹן-דֻּבִּים שֶׁהִלְּכוּ בּוֹ

אֶל הַכַּפּוֹת          שֶׁבָּטְחוּ בָּאֲדָמָה הַזֹּאת

אֶל כַּפּוֹת יְלָדַי הַבּוֹטְחוֹת בָּהּ כָּעֵת

 *

השירים בספר "יָבוֹא" של המשוררת רוני אלדד, כמו השיר "קודם" שמופיע למעלה, מתאפיינים בתכונה שכבר קשה למצוא במקומותינו: ריתמוס. בעידן פוסט-פוסט השירה המחורזת יש דגש גדול יותר על המהות, מה השיר מבקש להביע, ויש קצת זלזול בצורה (או בגרסה הפוליטית – "בפרוצדורה").

אלא שבשירה כמובן הצורה והתוכן משמשים בערבוביה, לבלתי הפרד. לכאורה מדובר בדבר שמובן מאליו, אך לעתים גם המובן מאליו דרוש טיפוח. נדמה כי ההגדרה הרחבה היבשה של שירה ככתיבה בשורות קצוצות, גורמת למשוררים רבים לזנוח את הריתמוס, הצליל, החריזה הסמויה, ולעיתים לקצוץ את ראשן או זנבן של השורות באופן שרירותי. לפעמים יש גם ניסיון מגושם לגרום לצורה לשרת את המהות, באופן שיוצר דיסהרמוניה, צרימה.

לא כך אצל אלדד. הדגש שאלדד שמה על האסתטיקה של השירה הופכת אותה למשהו נעים, שובה, ממכר, שירה שכיף לגלגל בראש ולשוב ולגרגר בגרון.

המשוררת רוני אלדד היא מבקרת אמנות וספרות, בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל ותלמידת המסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון, גרה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם

1 Comment

  1. Chen
    17 במרץ 2019 @ 23:31

    קניתי את הספר ואני פשוט מתמוגגת. כל שיר נוגע במקום מסוים, בחלק אחר, באבר שונה ומעורר ומחדש ומענג ובונה ומרגש ונהדר.
    תודה רוני על המתנה הנפלאה הזאת וכמובן על הריתמוס.

קודם

אוּלַי אָחוֹרָה

מֵהַבֶּטוֹן הַזֶּה אֶל מְקוֹם הַתְּפָרִים

אֶל הַפִּיּוֹת הַנִּפְעָרִים

אֶל הָרָעָב הַקּוֹדֵם לַבַּקָּשָׁה

אֶל רֶגַע הַחַשְׁמַל בָּעֶצֶב

קֹדֶם שֶׁהַמּוֹחַ מְדַוֵּחַ עַל כְּאֵב אֶל

הזוֹהֵב שֶׁאִישׁ עֲדַיִן לֹא חוֹמֵד

אֶל הַבְּקִיעִים

הָעֵץ שֶׁעוֹד עוֹמֵד בַּיַּעַר

אֶל הַיַּעַר שֶׁהָיָה פֺּה בֶּאֱמֶת

אֶל זִכְרוֹן-דֻּבִּים שֶׁהִלְּכוּ בּוֹ

אֶל הַכַּפּוֹת          שֶׁבָּטְחוּ בָּאֲדָמָה הַזֹּאת

אֶל כַּפּוֹת יְלָדַי הַבּוֹטְחוֹת בָּהּ כָּעֵת

 *

השירים בספר "יָבוֹא" של המשוררת רוני אלדד, כמו השיר "קודם" שמופיע למעלה, מתאפיינים בתכונה שכבר קשה למצוא במקומותינו: ריתמוס. בעידן פוסט-פוסט השירה המחורזת יש דגש גדול יותר על המהות, מה השיר מבקש להביע, ויש קצת זלזול בצורה (או בגרסה הפוליטית – "בפרוצדורה").

אלא שבשירה כמובן הצורה והתוכן משמשים בערבוביה, לבלתי הפרד. לכאורה מדובר בדבר שמובן מאליו, אך לעתים גם המובן מאליו דרוש טיפוח. נדמה כי ההגדרה הרחבה היבשה של שירה ככתיבה בשורות קצוצות, גורמת למשוררים רבים לזנוח את הריתמוס, הצליל, החריזה הסמויה, ולעיתים לקצוץ את ראשן או זנבן של השורות באופן שרירותי. לפעמים יש גם ניסיון מגושם לגרום לצורה לשרת את המהות, באופן שיוצר דיסהרמוניה, צרימה.

לא כך אצל אלדד. הדגש שאלדד שמה על האסתטיקה של השירה הופכת אותה למשהו נעים, שובה, ממכר, שירה שכיף לגלגל בראש ולשוב ולגרגר בגרון.

המשוררת רוני אלדד היא מבקרת אמנות וספרות, בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל ותלמידת המסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון, גרה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם

1 Comment

  1. Chen
    17 במרץ 2019 @ 23:31

    קניתי את הספר ואני פשוט מתמוגגת. כל שיר נוגע במקום מסוים, בחלק אחר, באבר שונה ומעורר ומחדש ומענג ובונה ומרגש ונהדר.
    תודה רוני על המתנה הנפלאה הזאת וכמובן על הריתמוס.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן