★★★★★

פתאום, באמצע ההצגה, חלפה בי מחשבה, שאם צ'כוב היה יושב באולם, הוא היה מתעלף על המקום. המחזאי הגאון בקושי היה מזהה את הטקסט, את הגיבורים ואת המחזה שכתב. "וניה.גרסה" היא עיבוד חדש ל"הדוד וניה", אחד המחזות הגדולים בכל הזמנים, שכתב צ'כוב.  סיפור על אנשים שמחמיצים את החיים. הם רוצים לאהוב, למצוא משמעות ולהיות מאושרים, אבל נותרים בודדים ומתוסכלים. הם מרגישים, שבזבזו את חייהם.

"וניה.גרסה" מועלית בתיאטרון הבית (בית ניסן נתיב) בתל-אביב על ידי להקה עם השם הארוך – "פרויקט תיאטרון רב תרבותי". זהו צ'כוב שמעולם לא ראינו. לפחות לא בישראל. בניגוד למקובל במחזות של צ'כוב, שמבויימים באיטיות יחסית, תוך שימת דגש על הניואנסים הדקים ועל הדיאלוגים המורכבים, "וניה.גרסה" שוברת את הכללים ובועטת במסורת ארוכת השנים.

זוהי הפקה גרנדיוזית ויומרנית, יצירה צבעונית, מוחצנת, פרועה, מפתיעה ואירוטית. יש אפילו עירום לרגע. הבימוי של מיכאל קייט מלא המצאות בימתיות ודימויים עשירים, אבל גם גימיקים מיותרים. כל זה מלווה במוזיקה עוצמתית ובזרם אינסופי של אנרגיה. ועם כל הרעש וההמולה, והרוח האוונגרדית שמרחפת מעל ההצגה, יש גם רגעי שקט קסומים. הקסם הצ'כובי נשאר. וגם הרגשות העמוקים נשמרים בדרך כלל: אהבה, קנאה, כעס והרבה כאב.

העלילה נעה על הציר שבין חיי השגרה המשעממים של הגיבורים לבין עולמם הפנימי המכיל פנטזיות, תשוקות, פחדים ושאיפות לחולל מהפך בחייהם. הבמה מעוצבת בהתאם, ואת המסר של היוצרים אתמצת בכמה משפטים: גיבורי ההצגה בנו בדמיונם עולם נפלא שסיפק להם עניין ומשמעות בחיים. הם האמינו בתמימות שאלה החיים האמיתיים. אבל מגיע רגע שבו העולם הדמיוני מתנפץ לרסיסים והגיבורים מוצאים את עצמם מתמודדים שוב עם המציאות האכזרית.

החיים עברו, בוזבזו על כלום ולפניהם רק תהום וריקנות. מול חייהם שהזניחו במשך שנים, הם עומדים כועסים וחסרי אונים, ומנסים לעשות את הבלתי אפשרי –  להחזיר את הזמן לאחור. הם מחפשים את האשמים, מתחננים לאהבה ונלחמים כדי לצקת משמעות לחייהם. מה עושים? במקום לרקום חלומות ולייצר אשליות במטרה למצוא משמעות ומרגוע לסערות הנפש, עליהם לצאת מהבועה – ולנצח. אם לא יעשו את זה, המציאות תתפוצץ להם בפנים.

השאלה, אם האדם יכול, בכוח רצונו בלבד, לשבור את המעגל. האם הוא יכול לשנות את המציאות של חייו, או שהוא נידון להישאר לנצח אסיר וקורבן של הנסיבות, וישועתו היחידה תהיה בריחה לעולם החלומות והאשליות.

אני לא בטוח שצ'כוב היה חותם על כל המשפטים האלה, אבל מי שאל אותו?

על הבמה שלוש שחקניות וארבעה שחקנים: צחי מילמן, ויקטוריה קוזק, ויטאלי ווסקובויניקוב, עדי וייס, יבגניה איטין, אריאל קריז'ופולסקי ומריה מושקטין. כולם עובדים קשה, גם פיזית, ורוב הזמן מצליחים לרגש ואפילו להצחיק. צ'כוב, אגב, טען תמיד שהוא כתב קומדיות, גם אם מדובר בדרמות עמוסות ברגשות ובדמויות אומללות. מחמאות גם למעצבת התפאורה והתלבושות ז'ניה שכטר, למלחינה ומעצבת הפסקול אלה דנציג, לתאורה של אורי רובינשטיין ואלכס נחום, ולמעצב התנועה עומר שמר.

לצד המחמאות, יש גם כשלים בהפקה ובראשם דיקציה גרועה של רוב השחקנים. גם המוזיקה משתלטת לעיתים על הטקסט – ובולעת את קולם של השחקנים. זו אחריותו של הבמאי לדאוג קודם כל לשחקנים – ואחר כך לקוספציה. ניתן לתקן זאת בקלות – ולכן אני נותן להצגה חמישה כוכבים מלאים. ליתר ביטחון, אני ממליץ לקרוא את המחזה לפני שבאים להצגה. המלצה זו אינה מופנית לאזרחית מירי רגב, שכבר הכריזה שאינה קוראת צ'כוב, וליד מיטתה שוכב רק ספר התקציב.

לא כולם יאהבו את "וניה.גרסה" ועלולים לטעון, ש"הגרסה" מזלזלת בטקסט של צ'כוב על חשבון הצבעוניות, הקצב והטריקים בימתיים. אני חושב, שה"גרסה" דווקא מעצימה את הטקסט, בעיקר לאור העובדה, שלשחקנים, בכל העולם, קשה להתמודד עם המשפטים המורכבים של צ'כוב ולייצר דרכם את האמינות הנדרשת. "וניה.גרסה" זהו צ'כוב, אבל אחר. לא הצגה מושלמת, אבל מעניינת ומסקרנת, למרות אורכה – שעתיים וחצי (לא כולל הפסקה).

לסיום, וידוי קצר: בשנת הלימודים הראשונה שלי בבית הספר לאמנויות הבמה, "בית צבי", נבחרתי לגלם את דמותו של הדוד וניה, בהפקה של תלמידי שנה א'. הדוד וניה הוא אחד התפקידים הקשים ביותר לשחקן. אני זוכר שהוראות הבימוי היו משהו כמו – "בתור הדמות אתה צריך לסבול, אבל בתור שחקן אתה צריך ליהנות". זו כל התורה על רגל אחת, והיא נכונה לגבי הרבה תפקידים דרמטיים בתיאטרון. ב"וניה.גרסה" כולם סובלים על הבמה. אני יצאתי מאושר. אם יש לכם ראש פתוח, לכו לראות.