★★★★★
אולי לכבוד פורים הטקסט של "ביאות ראשונות" התחפש למחזה. את הטקסט כתב הפסיכיאטר אורי ניצן, שרוצה לומר לנו משהו על אובדן האינטימיות הזוגית ועל המיניות, שאיבדה את המיסתורין שבה.
על הבמה מיטה זוגית וזוג חרדי. הם רוצים להחזיר את ההתרגשות ואת התשוקה לחיי המין שלהם. לשם כך הם מנסים לשחזר את הלילה הראשון, שבו היו ביחד, אחרי החתונה. בתוכניה כתוב שאנו אמורים לחזות בבני זוג שמתמודדים עם האימה וההתרגשות, הגלומים במפגש האינטימי הראשון ביניהם.
אני הייתי צריך להתמודד עם הצגה שמתנהלת באיטיות, חלק ממנה מתרחש בכלל בחושך ומאחורי וילון, ולא ממש ברור מה קורה שם. אפשר לדמיין. האם זו היתה כוונת היוצרים? מה שכן הצלחתי להבין, שהתקשורת בין בני הזוג לא טובה, הם נלחמים זה בזו ומדי פעם מתפייסים.
לגבי המסרים שהמחבר רצה להעביר, הם נותרו בגדר הצהרת כוונות בלבד. כולל הדגשת המיניות ככוח משמעותי ומשפיע. לכל היותר יש כאן נגיעות. הבימוי של עמיר קליגר לא מייצר מתח דרמטי וכנ"ל השחקנים לירון בן שלוש וישי גולן (שמרבה לצעוק). אולי יש כאן ניסיון ליצור הצגה חושפנית ומרגשת, אבל במבחן התוצאה – הבמאי והשחקנים איבדו את הדרך.
הטקסט של "ביאות ראשונות" מורכב מקטעים פיוטיים לצד שפה יומיומית. טקסט מעורר עניין וסקרנות, אבל אין כאן מחזה, בוודאי לא הצגה, לכל היותר זו יצירה שמתאימה לערב קריאה.