את כניסתו של רועי חסן לחיי אני זוכר יחסית במדויק. היה זה ערב שבת בשנת 2013, לאחר ארוחת שישי עם חברים. אני בדיוק שטפתי כלים במטבח, כאשר אחת המסבות בסלון לקחה את מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" וקראה בקול את שירו של חסן, "במדינת אשכנז". רגע לפני הפולמוס שהתפתח, אני זוכר את הדממה והתדהמה שאחזו בכל היושבים בסלון, כאילו נשברה צלחת מסרוויס יקר-ערך במהלך שטיפת הכלים. ואכן מאז "מדינת אשכנז" נדמה שנפל דבר בשירה העברית; לכלים, אגב – שלום.

כחמש שנים אחרי, חסן מוציא ספר סיפורים קצרים ראשון, "אין זיכרון אחר". האם כשם ששינה את פניה של השירה העברית, חסן מחולל דבר דומה בפרוזה העברית? תלוי איזה סיפור אתם קוראים.

שלושת הסיפורים הראשונים בקובץ, "חייב לראות קב"ן", "בסוף היה ים" ו"קולכיצין" אכן מציגים פרוזה אחרת. בסיפורים אלו הכתיבה הבלתי-מרוסנת של חסן פוגשת גיבורים בלתי-מרוסנים, והאלימות של החיים כלפי המדוכאים והנדכאים באה לידי ביטוי באלימות פיזית שמשתוללת בסיפורים אלו, אלימות שמוציאה את גיבוריו של חסן מאילמותם.

מעולה במיוחד הוא הסיפור הראשון, "חייב לראות קב"ן", שמספר על חייל ממשפחת מצוקה שמרגע שעולה על מדים, כמו חי"רניק פנתר הוא חותר למטרה – לראות קב"ן. הסיפור הזה החזיר אותי לשני זיכרונות חזקים משירותי הצבאי: הראשון הוא שגם אני נתקלתי לא אחת באותם חיילים "בעייתיים" שחותרים לקב"ן. התגובה הראשונית שלנו בתור לוחמים הייתה כמובן לזלזל בהם, אבל חסן בכתיבה רגישה אך לא סנטימנטלית – דווקא כיוון שהיא רוויה אלימות – מצליח לצייר להם פנים, להאיר להם פנים.

הזיכרון השני כרוך בראשון: למרות שהייתי חייל שמתיישר עם המערכת, שנאתי עד מוות את המפקדים שלי. כמה שנים מאוחר יותר, כאשר בסדנת כתיבה התבקשנו לכתוב סיפור שבו אני הורג אדם – האדם היחיד שיכולתי לדמיין שאהרוג הוא המפקד שלי בטירונות. האלימות שהסיפור של חסן רווי בה הוציאה ממני כל-כך הרבה פרצי צחוק שתחילה תהיתי על עצמי כיצד אלימות יכולה להצחיק כל-כך. כאן מתגלה הקסם של חסן: הוא מראה שהאלימות שוכנת בכל אחד ואחד מאתנו, והיא עוברת סובלימציה בדרכים שונות, סובלימציה שמחפשת נתיבי בריחה כמו הזדהות עם גיבורים אלימים.

שאר הסיפורים בספר לא מגיעים לקרסוליים של שלושת הסיפורים הראשונים; ברובם גם חסר כיוונון נוסף שיסייע להם לעמוד כסיפור קצר, ולא להוות רק "רשימה". יתרה מזו: בסיפורים רבים בספר מתגלה הפן הקונפורמי בכתיבה של חסן. בשני סיפורים לפחות, חסן ספק נאבק ספק ממשיך שני סופרים ש"מתמחים" בז'אנר הסיפור הקצר, אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת. הסיפור הראשון הוא "אורלי קסטל-בלום אחרת", שמסתיים באופן חסר פשר, כמיטב המסורת של קסטל-בלום; בסיפור השני, "אין זיכרון אחר", החיקוי משתמע יותר. סיפור זה מציג סיפור אהבה דביק בין בחור ובחורה, שכמו סיפוריו של קרת יכול להתרחש בכל מקום ולהיות מתורגם לכל שפה.

בין אם חסן מבקש להחוות ולחקות סופרים אלו, ובין אם הוא מעוניין ללעוג להם – חסן למעשה ממשיך אותם; הוא לא יכול בלעדיהם, כשם שאנשי הפוסט (פוסט-ציונות, פוסט קולוניאליזם) במובנים רבים הם ממשיכי דרכם של אלו שבאו לפניהם (ציונות, קולוניאליזם) – כך או כך הם עומדים על גביהם כננס על גב ענק. כך שבניגוד לשירה "האפיקורסית" והבועטת שלו, בסיפורים אלו חסן מתגלה כסופר די מסורתי, כזה שהולך בתלמי הז'אנר. חסן אולי לא יכול איתם, אבל הוא גם לא יכול בלעדיהם.

רועי חסן • אין זיכרון אחר • אחוזת בית הוצאה לאור • 2018 • 149 עמ'