תחת שרביטו של דניאל אורן היה הביצוע של "טוסקה" מצמרר ולירי:  המנצח הצליח לרתום את התזמורת, שהפכה בביצוע זה למשתתף פעיל ולאחד מגיבורי האופרה, כשהיא תורמת  בנגינתה להעצמת הדרמה, תוך הקפדה על עיצוב הנושאים המנוגדים; ומדוע בחר הבמאי אלסנדרו טאלבי להפוך את סקרפיה מרודן עריץ ומזרה אימים לדמות של בורגני מהוגן בצווארון לבן ומעומלן:  דניאל אורן מנצח על הפקה חדשה של  "טוסקה" מאת פוצ'יני בבימויו של אלסנדרו טאלבי. בהשתתפות מקהלת האופרה בניצוח איתן שמייסר, מקהלת צעירי מורן בניצוח כרמל עמית, והתזמורת הסימפונית ראשון לציון,האופרה הישראלית,

המשכן לאמנויות הבמה,  28.3.2019

את פני קהל הצופים קדמה במה אפלולית "אותנטית" שבה היה שחזור היסטורי מדויק של הכנסייה הרומית בה נפגשים לוחם החירות אנג'לוטי עם ידידו מריו קוורדוסי – הצייר. במערכה השנייה התלהב הקהל מחדר בארמונו של הרוזן סקרפיה שסועד את לבו כשעל שולחנו עוף  תלת ממדי ענק; בתום האופרה החליף את החדר הגג ממנו קופצת טוסקה אל מותה וקיר ההוצאה להורג של קוורדוסי.

כל זה היה בגוֹנֵי אדמה חומים אדמדמים – שחזור של התפאורה והתלבושות בעיצובו של אדולפו הוהנשטיין ב-1900 כפי שהועלתה האופרה ברומא. הפתקים עם הוראותיו נמצאו ועל סמך אלו נעשה השחזור ההיסטורי שהעניק ממד של יופי אותנטי לבמה.

על פי גרסת הבימוי המינימליסטי של טאלבי הכול מרומז – שמש הכנסייה נותן לצייר – קוורדוסי את הצבעים –  בלי שייראו את הצבעים ממש. לא רואים את המדונה ולא רואים כיצד מצייר קוורדוסי עם צבעים ומכחולים. אין תמונה של השדה והרועה – רק שומעים את שירתו ונגינתו בחליל. דווקא התמצות של הבימוי – העצים את הדרמה ושם את הדגש על הפן המוזיקאלי הסוער.

ויש באופרה סיפור בתוך סיפור: מעשה באישה קנאית – טוסקה – שבטוחה שאהוב לבה, הצייר קוורדוסי, בוגד בה; וכך היא משוכנעת שהמניפה של אחותו של אנג'לוטי המורד שייכת למאהבת של קוורדוסי.  ומעשה במושל ערמומי – סקרפיה – שחושק בטוסקה ושוקד להצית את קנאתה, או כלשונו "ליאגו  הייתה המטפחת ולי יש את המניפה".  סקרפיה הערמומי "מרעיל" את פלורה ומצית את קנאתה כשהוא נותן לה את המניפה של המרקיזה בה היא מקנאה. ואז הוא אומר  בתחושת ניצחון, "הרעל נכנס". היא מבקשת בקנאתה מקוורדוסי שיצבע את המדונה בעיניים שחורות ולא כחולות – כעיניה שלה עצמה. וסביב הסיפור  רווי היצרים והקנאה קיימת הדרמה ההיסטורית ההרואית. פוצ'יני היה נגד השלטון המלוכני ובעד רפובליקה דמוקרטית. הוא לוחם חירות במרומז.

דווקא הזמרים הראשיים שרו לעתים בקולות קטנים מדי: לסקרפיה – הבריטון האיטלקי סבסטיאן קטנה – לא היה בס מצמרר. היה לו דווקא פיאנו יפה אבל השד שלו היה אצור בבקבוק.   דמותו של סקרפיה עם צווארונו המעומלן המהוגן לא שידרה רשעות אלא דמות של בורגני בעל איצטומכה – כרסתן רעבתני שחושק בטוסקה ומנסה לגזול אותה מאהובהּ הצייר. הטנור גוסטבו פורטה  שר במלוא ריאותיו את תפקיד קוורדוסי – בליריות מדובבת,  – אם כי בנטייה קלה לבכיינות. הבריטון קרלו סטריולי, בתפקיד אנג'לוטי המורד הנמלט, שר  בניקיון מרשים ובכישרון דרמטי. מרשימה מכולם הייתה הסופרן יאנו תמר בתפקיד טוסקה – לא רק בשירתה אלא גם בכישרון משחקה. לאחר הרצח של סקרפיה שרה אריה נהדרת על ידיה המגואלות בדם וסיכמה בקרירות כשהיא עומדת על גופתו של סקרפיה: "וממנו רעדה כל רומא". ברדתה לגוונים הכהים בקולה הייתה מופלאה בשירתה.

תפקידי המשנה באופרה זכו לליהוק משובח: כך, למשל, הבריטון הנפלא ולדימיר בראון אשר גילם את השמש בכנסייה בכישרון נדיר כשאמר לקוורדוסי:"…תצחק על החיילים, תניח לקדושים". לעומתו גילם נח בריגר את הסוהר  בנינוחות שלא הלמה את תפקידו, ועודד רייך שר את תפקיד הסוהר שארונה באי ניקיונות מביכים.

כבר בפתיחה התזמורתית, חש הקהל את הדרמה הסוערת. אורן הבליט בניצוחו את הניגודים בין הנושא הקודר המאיים  בכלי הנשיפה ה"כבדים" – הטובות והטרומבונים – שנוגן בלכידות ובסינקופות מחודדות, לבין הנושא התמים לכאורה, הריקודי והקליל שבחלילים ובכינורות.

וכך חש הקהל כבר בפתיחה בסרקזם ובאימה בהם מתאר פוצ'יני את סיפור העלילה הטראגי. ומעשה ברומא של 1800 כאשר היא נלחמת על החופש והקדמה אותם מסמל נפוליון נגד עריצות שלטון נפולי.  המעברים בין אריה לאריה היו מצמררים ותרמו להגברת המתח בעלילה. יפים היו פריטת הנבל והחליל  כקונטרה לעלילה וגם פעמוני הכנסייה החצוצרות הטרומבונים והטובות במערכה השנייה. מקהלת הילדים הייתה מופלאה בשירתה הנקייה כקונטרה לסערה המאיימת. בלכידות מרשימה ניגנה התזמורת.

הסרקזם של פוצ'יני זכה להבלטה בביצוע זה בו שמעו את הניגודים בין כלי הנשיפה הבהירים והסיפור התמים לכאורה בפתיחה ובסיום.  הגליסנדו היה עליז וצוהל והחליל נהדר, וכך גם הקישוטים, – ופתאום הפכה הנגינה לקודרת, ומיד החלה הסערה של המתח והמקצבים המנוקדים.  הכינורות ניגנו בליטוף לירי אך קצת כיסו את אנג'לוטי שגנב את ההצגה.

אורן האט מאוד באריות כדי לפרגן לסולנים. טוסקה שרה בליריות – ללא שביב מתכתיות  –  והפתיחה נשמעת כמו שיר אהבה אביבי בכפר. הריתמיות של הסינקופות היורדות והנבל המתאדה היו מופלאים. הניגודים שהבליט אורן בליווי התזמורתי תרמו להעצמת הדרמה. טוסקה הבליטה בשירתה גם את הקישוטים והטריולות.  כל האריות היו עם רובאטו שאחריו הגיע מיד אקצ'לרנדו – כאשר התזמורת ממהרת במכוון ומלווה את השירה בריתמיות מחודדת. הכרומטיות הקסומה של פוצ'יני הובלטה בנגינת התזמורת.

המעברים בתזמורת בין אריה לאריה העניקו תגבור לדרמה. החלילים וכלי הנשיפה הפכו בהדרגה ליותר ויותר זועמים במערכה השנייה. גם החצוצרות  והטרומבונים הצטרפו לדרמה. הקישוטים הנקיים והקצביות בה ניגנו כלי הנשיפה – היו מופתיים. מקהלת הילדים שהצטרפה לשירה הייתה מופלאה כקונטרה לסערה.  אפילו הליווי של הפעמונים תרם להעצמת הדרמה.

ככלל היה הביצוע מופתי לא רק בשל כישרון המשחק של הסולנים הראשיים אלא בעיקר בשל ניצוחו של דניאל אורן שהצליח להבליט את הניגודים בין סערת הרשע והאופל לתמימות הבהירה של הרועה ושל טוסקה עצמה. ועם זאת – לא יצא הקהל עם דמעה בעין- ולא חש קתרזיס בתום האופרה. אולי משום שחלק מהסולנים שרו רק עד חצי המלכות.