כריסטוף אשנבך מנצח על ביצוע כובש ועתיר גוונים לסימפוניה התשיעית של מאהלר, התזמורת הפילהרמונית, בנייני האומה, 3.4.2019

הסימפוניה התשיעית של מאהלר היא בגדר טיפוס על אוורסט כמעט בלתי ניתן לכיבוש. לא רק אינסטרומנטלית אלא בעיקר בשמירת המתח בלי שהסימפוניה תתפרק לגורמים. המצלול של התזמורת הפילהרמונית – מופלא בעושר גווניו, אבל הבלטת הניגודים בגוני צליל בין כלי הנשיפה ה"נמוכים" לגבוהים הייתה יפה.

ההקפדה של אשנבך על  הריתמיות המנוקדת בכל קשת כלי הנשיפה – החל מהנמוכים וכלה בגבוהים – תרמה לזרימה של הסימפוניה. אך גם כשהתזמורת ניגנה מהר נעדר שאר רוח מהביצוע.

המקצב הפתאומי בפרק המהיר היה מלא חיים. הסינקופות היו "מחודדות" בכל הכלים. הכול נשמע ריקודי ועליז. לכלי הנשיפה היה מצלול נהדר והם ניגנו  בלכידות מרשימה אך בקצב איטי מדי. הירידה לפיאנו פתאומי הייתה מצמררת – הקרנות ניגנו בניקיון מרשים אם כי  קצת "במריחה" כשניגנו לאט. חסרו המסתורין והפלסטיות של מאהלר. המצלול של התזמורת היה מרשים והסולו של הכינור היה מדובב. הדיאלוגים והתנועתיות היו סוחפים, ובניית ה"גלים" של הדינמיקה ע"י המנצח – הייתה מאד יפה. כלי הנשיפה ניגנו באורח מרשים את תפקידי הסולו שלהם. גם כאן, הניגודים בגוֹנֵי הצליל של כלי הנשיפה היו יפים. אשנבך הבליט את הכלים הסולניים ואת הניגודים בין ה'אנחות' של הפעמות הכבדות לבין כלי הנשיפה הגבוהים הסולניים. הסולו של הכינור היה מאד לירי יחד עם הטרומבון שניגן באקצ'לרנדו: היה יפה לעקוב אחר הבנייה לשיא וההתפרצות. ההעפלה לשיא התפרקה לקלסתרים – אבל לא היה מתח. היה הרבה פאתוס בנגינת כלי הנשיפה – אבל ללא כיווניות – הכול דשדש.

הפריטה של הנבל הייתה יפה כרקע מעודן לכלי הנשיפה:החלילן ניגן בליריות מדובבת אם כי  באיטיות מכוונת. הניגודים בין כלי הנשיפה לבין הריקוד בתזמורת היו מלאי קסם. האיטיות הלמה את רוחו של מאהלר אבל התזמורת לא ניגנה ביחד. מלאת קסם הייתה הפריטה על הנבל, והפוגה בכלי הנשיפה הייתה ריתמית, מנוקדת וסוערת אך בה בעת נקייה מִרֶגש.  מופלאה הייתה ההתאדות על הנבל, והסולו של החליל והקלרנית עם הנבל – היה עדין. הכינור, הקרן והאבוב סחפו בליריות של נגינתם, אם כי ההאטות הפתאומיות היו קצת מופרזות. האקצ'לרנדו של קצב המחול היה סוחף. הקצב המהיר נוגן בריתמיות בכל כלי הנשיפה – ואפילו  במצלתיים – אבל הם לא ניגנו  בברק. חתח רוח של שובבות שרתה רוח כבדה. יפה היה כיצד המקצבים המנוקדים "מתאדים" לנבל. המנצח הבליט את הפעמה  ובעיקר את העלייה המדורגת בדינמיקה.

הפרק השני היה כבד. אשנבך הבליט את הקישוטים ואת הניגודים בין המוטיב של המחול הרוסטיקלי לכלי הנשיפה הגבוהים  —  האבוב והקלרינט  – אבל הוא האט מאד. התזמורת ניגנה בריתמיות, אבל חסר היה דיאלוג בין קבוצות  הכלים. הביצוע היה כבד גם בקצב המהיר. הסולו של הטובה נוגן בהאטה מופרזת וכך גם החליל והאבוב, בכובד – משל היה מצוות אנשים מלומדה. חסרה הפלסטיות התלת ממדית נוסח ליאונרד ברנשטיין.

  המצלול של הפילהרמונית היה נהדר. התזמורת ניגנה את הרונדו  מאד ריתמי –  כשדים משחת. הפוגה הייתה מצוינת. הפיסוק נהדר – נקי מאד. הריתמיות של כלי הנשיפה הכבדים וגם הניגוד בכינורות היה חד. גם הדימינואנדו היה יפה, והפוגה נוגנה בניקיון מרשים. הקצב המנוקד גם בטובות היה נהדר – הלכידות והניקיון היו מרשימים וההבלטה של הקו המנוקד בכלי הנשיפה- הייתה יפה. האקצ'לרנדו היה סוחף. עד הסיומת בגונג ובחליל וברובאטו מופרז – הייתה הנגינה  מאד ריתמית  ומדויקת. אשנבך שלט בתזמורת ביד רמה. יפה היה איך שהכול הסתיים בעיצומה של ההשתוללות; האדג'יו נוגן בליריות מלטפת. גם הירידה לפיאנו הייתה מצמררת. הייתה בנגינה  ליריות מדובבת. האיטיות הייתה במקומה. יפה במיוחד היה איך שהכול נמוג בכינור – כל המצלול הכבד – התפוגג באחת. הפרק נוגן באיטיות כבדה  וחסרה דינמיקה אבל הכינורות הפליאו בנגינתם הלירית. חסר מתח ותנועתיות – וכלי הנשיפה והכינורות נעו במעגלים ובסטאטיות. –האיטיות הרסה את המתח אבל הסולו של הכינור והמענה של כלי הנשיפה והקלסתרים הכהים של מאהלר היה שירתי ויפה. הדעיכה לפיאנו הייתה נהדרת. רק בסיומת הייתה עליה במתח ובצפיפות של הצליל תזמורתי. – הסוף היה מאד בומבסטי! יפה היה כיצד הסיומת הצפופה מתאדה ברעדוד ונמוגה. נעתקה נשימתו של הקהל שנותר פעור פה. ה"התאדות" גם בנבל וגם בכלי הנשיפה הייתה מעוררת התפעמות.

היה זה ביצוע מרשים ורתמי למאהלר כשכריסטוף אשנבאך מקפיד על ניגודי קצב וזרימה ועל אחדות הניגודים של היצירה המונומנטאלית.