משהו חדש מתחיל? על סדרת "הפרשה – פרשת השבוע לילדים" של אמילי עמרוסי

סדרת "הפרשה" של אמילי עמרוסי מבקשת לספק לילדי ישראל – דתיים כחילוניים – היכרות ראשונית עם חמשת חומשי התורה. על אף שעמרוסי צולחת יפה משוכות רבות בדרך להנגשת המקרא לילדי ישראל, סדרת "הפרשה" אינה חורשת תלם יהודי-ישראלי חדש שיהיה קניינם התרבותי של ילדים חילוניים כדתיים; בספרה את סיפורי המקרא עמרוסי ממשיכה ללכת בתלם הדתי-אורתודוקסי, ורק מנסה לחבב את התורה על הקהל החילוני

Print Friendly

אחת המסורות העתיקות בתורת החינוך היהודית אומרת שתינוקות של בית רבן – קרי, ילדים קטנים – מתחילים ללמוד את התורה מחומש "ויקרא". שלא כמו שאר החומשים, שהם ברובם המוחלט סיפוריים, או שילוב של נומוס ונרטיב – חוק וסיפור – "ויקרא" הוא ספר שעוסק בעיקר בחוקים. אך אלו לא סתם חוקים; חוקי ספר "ויקרא" הם חוקים מורכבים ומסועפים, אשר נוגעים בעיקר לכוהנים המשרתים במשכן (המקדש הזמני שהיה לעם ישראל בזמן לכתו במדבר), ושאינם אקטואליים במציאות שלנו היום (למשל, חוקי הקרבת קורבנות ודיני טומאה וטהרה). הסיבות למנהג זה אינן ברורות, אך בעיני מדובר במעין טקס חניכה, אם תרצו טירונות, שנועדה להכין את הנפשות הצעירות לחיים יהודיים, בבחינת "קשה באימונים – קל בקרב".

כמו תינוק של בית רבן, אם כי מנסיבות אקראיות לחלוטין, גם את סדרת "הפרשה" שכתבה אמילי עמרוסי (עם איוריו החביבים של מנחם הלברשטט) התחלתי מחומש "ויקרא". "הפרשה" היא סדרה של חמישה ספרים שכל אחד מהם עוסק בחומש אחר מבין חמשת חומשי התורה, ותפקידם לספק לילדי ישראל – דתיים כחילוניים – היכרות ראשונית עם החומש.

המשימה של עמרוסי לכן היא כפולה: ראשית, להנגיש את היהדות לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות; ושנית, להנגיש לילדים את מצוותיה ושפתה המורכבת והארכאית של התורה. וכיוון ש"ויקרא" הוא המורכב והנוקשה שבחומשים, נדמה כי משימתה של עמרוסי מסובכת הרבה יותר. האם היא מצליחה לחנוך את ילדי ישראל לעולם היהדות? ואם נמשיך באנלוגיה הצבאית: אם יארוב להם "קורבן תמיד" בקרן רחוב – האם הם ידעו להסתער עליו?

*

על מנת ללמד נושאים מורכבים לקהלים שאינם בקיאים בהם, ניתן לנקוט במספר דרכים: אם מדובר בנושאים מסובכים או עמוקים מאוד, ניתן לספר עליהם בהפשטה מסוימת, או פשוט להימנע מהנושאים המסובכים ביותר; אם מדובר בנושאים שנתפשים כארכאיים, לא מוסריים וכיו"ב – ניתן לאפשר לנמעני הלימוד לערער עליהם; ובין אם מדובר בנושאים מורכבים, ובין אם מדובר בנושאים ארכאיים, רצוי להיעזר בדמיון והאנשה ובחוש הומור.

פרשת השבוע, פרשת "מצורע", היא דוגמא מצוינת לנושאים "המרתקים" של ספר ויקרא: בחלקה הראשון היא ממשיכה את פרשת "תזריע" שבאה לפניה ועוסקת בדיני נגע הצרעת, מעין פריחה שמתפשטת בכל הגוף, ובדרכי ההיטהרות והקרבנות שעל המצורע להביא; בחלקה האחרון מתוארות טומאות שונות, שמקורן בהפרשות של הגוף: זיבה, קרי ונידה. בקיצור, תענוג. כיצד הדברים נראים ב"הפרשה"?

את כל הפרשה (וגם את פרשת "תזריע" שקדמה לה), מקדישה עמרוסי לעניין המצורע. כמו שהיא עושה גם במקומות אחרים, את נושא הצרעת היא מדגימה על אדם מסוים – כאן זה יהודה, שנדבק בצרעת כיוון שלא נזהר בלשונו ופגע באחרים. עמרוסי כמובן משלבת פרשנות מסוימת, שכן הקישור בין הצרעת לבין לשון הרע לא מופיע בפרשיות תזריע-מצורע; מקורו בסיפור שמופיע בחומש אחר: מרים אחות משה שדיברה סרה באחיה, ולכן לקתה בצרעת. בפרשיות תזריע-מצורע הסיבה לצרעת סתומה. אבל בעיניי מדובר בפרשנות לא מאולצת, ששילובה כאן הוא נחוץ. לכן בסך הכללי, עמרוסי מסבירה יפה את (רוב) נושאי הפרשה, הגם שהיא כמובן מפשטת את הסוגיות שנידונו בה ולא עוסקת בחלקים רבים בפרשה.

ככלל, גם את מבחן ספר ויקרא, שהוא כאמור החומש הפחות אטרקטיבי וסיפורי מבין החמישה – עמרוסי צולחת יפה. את המבוא שלה לתורת הקורבנות עמרוסי פורשת בפרשה הראשונה בחומש, פרשת "ויקרא". גם שם עמרוסי בוחרת להתמודד עם המורכבות באמצעות דמות מפתח, נתנאל, שגנב משהו לשכניו ומביא קורבן על מנת לכפר על חטאיו. מדובר אמנם רק בסוג אחד של קורבן מתוך עשרות סוגים של קורבנות, אך גם כאן ההתמודדות של עמרוסי היא אלגנטית.

פרשת "מצורע" וסוגיית הקורבנות מדגימות כי עמרוסי משתמשת בכלים המגוונים שנמנו לעיל על מנת לחבב על ילדי ישראל את התורה. לצד דמות מלווה (כמו יהודה ונתנאל שתוארו לעיל) או האיורים של הלברשטט, עמרוסי מפשטת מאוד את פרשיות הקורבנות ומאגפת נושאים מעט מורכבים. היא אינה מפרטת את כל דיני הטומאות והטהרות או את כל מלאכת הקרבת הקורבנות, ובכך היא חוסכת מהקוראים הצעירים את תיאורי הזוועה במקרא של שחיטת הקורבנות, הפשטת העור שלהם, הזיית דמם על המזבח ועוד – תיאורים ש"אנונימוס" היו יכולים רק להתקנא בציוריות שלהם. המשכן לא מתואר כמו בית מטבחיים אלא כמקום רב-פאר ויופי, ואל מול כל הדם שנשפך במשכן ומוצנע בספרה של עמרוסי – נתנאל מרגיש "טהור ונקי".

*

עמרוסי כמעט ולא משתמשת בשני הכלים האחרים שמניתי, שאילת שאלות והומור. מעבר ליעילות הפדגוגית של שני אלו, כפי שאפרט להלן, הימנעותה של עמרוסי מלנקוט בהם מדגישה בעיני את העובדה כי סדרת "הפרשה" אינה מבקשת לחרוש תלם יהודי-ישראלי חדש שיהיה קניינם התרבותי של ילדי ישראל, חילוניים כדתיים; בספרה את סיפורי המקרא עמרוסי ממשיכה ללכת בתלם הדתי-אורתודוקסי, ורק מנסה לחבב את התורה, בפרשנותה המחמירה והאורתודוקסית, על הקהל החילוני. משהו חדש מתחיל? משהו ישן ממשיך.

נתחיל בכלי האחרון: ספרי ילדים רבים (ואולי אף הפדגוגיה בכללותה) נעזרים בהומור על מנת לחבב על הילדים נושאים כבדים ו"לא-כיפיים". ניתן למשל לחשוב על "הכינה נחמה" שכתב מאיר שלו ואייר יוסי אבולעפיה, אשר הציל הורים רבים שביקשו להוציא כינים לילדיהם.

למעט חריגים קלים, ספרי "הפרשה" רציניים למכביר, וחלקים עיקריים בהם ניתן היה להציג באופן קליל והומוריסטי יותר. כך למשל בכרך שנעשה בעקבות חומש "במדבר", ניתן היה להגחיך את סיפור קורח ועדתו, שביקשו לערער על מנהיגותו של משה, אך ככל הנראה היו נבחרים מטעם עצמם בלבד, ובין כה וכה לא הבינו דבר ב"דמוקרטיה האלוהית", וסופם שהאדמה בלעה אותם. במקום זה, הסיפור מוצג כסיפור אימה. ניתן אולי היה לחייך גם את הטקסט עצמו, אך האחריות העיקרית היא של הלברשטט; האיורים שלו הם אמנם חינניים אך הם לא נותנים די קונטרה מקלילה וקונטקסט הומוריסטי לדברים הרציניים שכותבת עמרוסי.

כלי משמעותי הרבה יותר בעיניי הוא השימוש בשאלות וקושיות, ולכן היעדרו כאן מצער הרבה יותר. לימוד על דרך השאלה מקל את הלימוד, שכן הוא הופך את הילדים לחלק מהלימוד, גם כיוון שמדובר בדרך לימוד אינטראקטיבית וגם כיוון ששאילת השאלות מאפשרת לנמענים להטיל ספק במסר, ובכך למעשה לכתוב מחדש את הסיפור. אבל בסדרה כמו "הפרשה" יש לכך גם ערך פלורליסטי, שכן הסדרה מייעדת את עצמה לילדים חילוניים, ובהקשר זה שימוש בכלי של שאילת שאלות יכול היה לאפשר לילדים שאינם שומרי מצוות להיות חלק מן הסיפור.

עמרוסי משתמשת בכלי זה במשורה. בסוף כל פרק ישנו מעין אפילוג של מושית השבע ("פרת משה רבנו") בשם "הפרה שה". ברוב המקרים האפילוג משמש לפדגוגיה (ויש שיאמרו אינדוקטרינציה) לא משכנעת. למשל, לאחר פרשת "קורח" (בחומש "במדבר"), שעוסקת כאמור בערעור של קורח על מנהיגותו של משה, עמרוסי מקדישה פינה זו למרמור על חוקי הטבע, שבירכו אנשים בנתונים מסוימים, למשל אנשים שהתברכו בהיותם גבוהים. עמרוסי מציינת שחלק גדול מהמרמור נעלם כשאנחנו מבינים שזה מה שאלוהים החליט. לומר שחוקי הטבע (גובה) הם מה שאלוהים החליט, ושהם שווים לבחירתו של אלוהים במשה כמנהיג, נראה לי קצת זלזול באינטליגנציה של הילדים; האם זה אמור לשכנע ילדים שאינם מאמינים באלוהים? בעיני, אפילו בעיניים מאמינות זה לא משכנע.

בחלק מן המקומות פינת "הפרה שה" מלווה בשאלות. למשל, בסוף פרשת "חקת" (ספר במדבר), עמרוסי מביאה את פרשת "פרה אדומה", שהאפר שלה משמש כחלק מהליך הטהרה. עמרוסי מציינת כי "זו אחת המצוות המסקרנות בתורה: אין לה לא הסבר ולא נימוק; שום פשר הגיוני", ומוסיפה "מה דעתכם: האם צריך לקיים רק חוקים שאנחנו מבינים את טעמם"?

חבל שעמרוסי לא משלבת יותר שאלות מעין אלו. למשל, בפרשת "ויקרא", כשחברו של נתנאל, בנימין, מייעץ לו להביא קורבן על הגזלה שגזל, נתנאל שואל אותו: "אלוהים צריך את הקרבן שלי?", ובנימין משיב: "לא, הוא צריך את הסליחה שלך".

אני הייתי מפנה את השאלה הזו לילדים – האם אלוהים צריך את הקורבנות שלנו? ומה עם קורבנות התמיד ושאר הקורבנות – האם אלוהים צריך אותם? ואם אנחנו מסתדרים יופי בלי קורבנות כעת, מדוע שנצטרך אותם בעתיד, לכשיבנה – אם יבנה – בית המקדש השלישי?

כאשר עמרוסי ממסגרת שאלות אלו בתוך הטקסט, היא לא מערבת את הילדים בסיפור, ובפרט שיש חלק אחר בסוף כל פרשה שהוא אינטראקטיבי יותר ונועד לכך במפורש. כאמור, בספר שפונה גם לקהל חילוני, יש בכך משמעות נוספת, שכן הוא מאפשר לילדים שאינם מאמינים באלוהים להיות חלק מהסיפור של העם היהודי.

 **

הפרשה – פרשת השבוע לילדים – ויקרא • אמילי עמרוסי • אייר: מנחם הלברשטט • הוצאת ידיעות ספרים • 2019 • 118 עמ'

הפרשה – פרשת השבוע לילדים – במדבר • אמילי עמרוסי • אייר: מנחם הלברשטט • הוצאת ידיעות ספרים • 2019 • 128 עמ'

 

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, רשמים, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.