"משפט חוזר" בגשר: נשארתי במתח עד הסיום המפתיע

כמו בסיפור בלשי טוב, הצופה משנה את דעתו מרגע לרגע בנוגע לשאלה מי הרוצח. רומן המתח של ליעד שהם עובר היטב לבמה בזכות בימוי נקי ומשחק טוב. במקום ספר מתח לפני השינה, אפשר לראות את ההצגה

Print Friendly

★★★★

מי רצח את מאיה? זו השאלה שבה עוסק המחזה "משפט חוזר", על-פי רומן המתח של ליעד שהם. כולם חשודים ברצח: בן זוגה של מאיה, שהוא יזם הייטק מצליח וחבר עשיר של ראש הממשלה; אחיו, שחקן כושל, שהוא המאהב של מאיה; וחשוד נוסף – בנו של אחד האחים.

קרב מוחות בין בלש אובססיבי לבין שלושה חשודים ברצח. תבורי וקלטר. צילום: ישעיה פיינברג

כמו בסיפור בלשי טוב, הצופה משנה את דעתו מרגע לרגע בנוגע לשאלה מי הרוצח ועד לדקות הסיום איננו יודעים את פתרון התעלומה. לא מדובר בדרמת פשע מתוחכמת, הכתיבה של שהם פשוטה ועניינית, זה סוד קסמה וגם חסרונה: הדמויות אינן מורכבות ואיננו מכירים את עולמן הפנימי, מה מניע אותן, לאן הן רוצות להגיע וכד'.

גם דמותה של הנרצחת, מאיה, אשה צעירה ויפה, נותרת מסתורית עד הסיום. מי זאת מאיה? מה היא רצתה? על מה חלמה? את מי באמת אהבה? במה עסקה בחייה המקצועיים? מה תסכל אותה? האם היא חשה בסכנה לחייה? לכל המגבלות הללו צריך להוסיף, שדרמת מתח ותיאטרון לא ממש הולכים ביחד – בניגוד לקולנוע, שבו השמיים הם הגבול מבחינת אמצעים טכניים ואחרים ליצירת מתח ולתיאור מעשי פשע.

ועם כל המגבלות הללו, ההצגה מרתקת למרות שעל הבמה לא קורה הרבה מבחינת אקשן. זהו בעיקר קרב מוחות בין בלש משטרה אובססיבי וחדור מוטיבציה, לבין כל החשודים. בפרשה מעורבת גם אמא של אחד החשודים, שחשודה בלא פחות משיבוש הליכי חקירה. ממש סיפור מהחיים על אהבה, קנאה ורדיפה אחר האמת.

אהבה, קנאה ורדיפה אחר האמת. תבורי ולאון. צילום: ישעיה פיינברג

עוזי וייל, שעיבד את הסיפור למחזה, יחד עם ליעד שהם, הוסיף כמה חידודי לשון לטקסט, ואמיר וולף ביים הצגה נקיה וזורמת. הרבה מחמאות לשחקנים, בעיקר לדורון תבורי. למרות הנטיה שלו לחזור על שטיקים מוכרים, הכוללים טון דיבור ותנועות גוף "דורון תבוריות", ולהקדים את הסיטואציה במקום להגיב אליה, הוא משעשע, משכנע ואפילו נוגע ללב בתפקיד הבלש האובססיבי, שמערב הומור עצמי עם סיפור טראגי אישי.

גם פירה קנטר המקסימה מעניקה רגעי צחוק בתפקיד האמא, וגלעד קלטר אמין מאוד בתפקיד האח-המאהב. שרית וינו-אלעד, שמופיעה רק על המסך, בתפקיד אשתו לשעבר של הבלש, עושה דמות אמינה ואנושית. רגעים טובים יש גם למיקי לאון, קארין סרויה, רוני עינב והלל קפון. ויש שחקן נוסף ודומיננטי: קטעי הווידאו הרבים, שמוקרנים על מסכי ענק ומשתלבים עם העלילה. הם אינם תחליף לסרט קולנוע, זו אינה "הצגה קולנועית" או קולנוע בתוך בתיאטרון, אלא וידאו שנועד לקדם את העלילה או להסביר אותה. כמעט כמו שעושים בשחזור מעשי פשע.

חובבי תיאטרון "אמיתי" עשויים להסתייג מההצגה, כי היא אינה תיאטרון קלאסי. זוהי אינה הצגה שמאפיינת, בדרך כלל, את הרפרטואר ואת הסגנון של תיאטרון גשר. וטוב שכך. אני אהבתי את ההצגה כי היא ישראלית מאוד, מעניינת, שעה וחצי של סיפור טוב, שנותן הצצה לזירת פשע ולשיטות חקירה של המשטרה. במקום לקרוא ספר מתח לפני השינה, אפשר לראות את ההצגה.

אם אתם אוהבים סיפורי מתח, ובעיקר את הספרים של ליעד שהם, יש לכם ההזדמנות טובה לראות את אחד מהם על הבמה. לא אגלה, כמובן, את התשובה לשאלה מי רצח את מאיה, אבל אני מודה, שסיום ההצגה הפתיע גם אותי.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>