★★★★★

שתי מחשבות עלו במוחי אחרי ההצגה: האחת – כמה עצוב שאנחנו צריכים לעסוק בנושאים כאלה בתיאטרון. המחשבה השניה – כמה חשוב, בתקופה של צנזורה עצמית, לעסוק בנושאים כאלה דווקא בתיאטרון. "הייתי שם", שכתב מוטי לרנר, הוא סיפורו של קצין תותחנים במבצע צוק איתן. הוא מקבל פקודה, במסגרת נוהל חניבעל, לירות על מטרות אזרחיות ברפיח – לאחר שקצין צה"ל נחטף בידי החמאס. הוא רואה איך הפגזים הורגים ופוצעים מאות אזרחים פלשתינים חפים מפשע – ומחליט לשבור שתיקה.

הקצין דורש מהצבא להעמידו לדין, אבל הצבא מסרב. הוא מחליט לחשוף לציבור את מה שאירע, דורש להקים ועדת חקירה ורוצה לנקות את מצפונו. המלחמה הפרטית שלו גובה ממנו מחיר יקר: היא קורעת ממנו את משפחתו, פוגעת בעבודתו (הוא מורה בתיכון) ובעיני רבים הוא בוגד בצבא ובמדינה.

"הייתי שם" חושף חייל ופטריוט, שיצא להילחם למען המדינה – ונקלע למשבר אישי ולדילמה מוסרית. הוא היה שם והוא רוצה צדק. המחזה, שמבוסס על סיפורים אמיתיים, מציף את השאלה האם ניתן לשמור במלחמה על אמות מידה מוסריות מבלי לסכן את חיילנו, והאם המטרה, לתפוס את המחבלים ו/או ליצור הרתעה, מקדשת את כל האמצעים. החיים לפני הכל, אבל החיים של מי?

כל מי שהיה במלחמה יודע, שבלהט הקרבות נפגעים גם חפים מפשע. גיבור "הייתי שם" טוען שניתן היה למנוע את ההרג של נשים, ילדים ואזרחים. עם המסר הזה הוא יוצא למלחמה הפרטית שלו. אגב, לא חייבים להסכים איתו או לשפוט אותו. צריך להקשיב לו ולקול המצפון שלו. המחזה מביא גם את טענות הצדדים שכנגד: הצבא, בני המשפחה והחברים.

ההצגה, שביים איציק ויינגרטן, היא חדה וממוקדת, ומציגה היטב את סערת הנפש שעובר הגיבור. מצד שני הבימוי צפוי ולא מפיק את מלוא הפוטנציאל מהטקסט. אפשר היה להכניס יותר דמיון ופחות "להסביר" את הסיטואציה. יואב דונט, בתפקיד הקצין, אמין ונוגע ללב (מלבד הגזמות פה ושם). אנחנו מלווים אותו ומוקירים אותו במסע המפרך שהוא עורך נגד כל הסיכויים. דונט זכה לציון לשבח משופטי התיאטרונטו – "על ביצוע ישיר, כן, ומכמיר לב, בהצגה שהיא קריאת השכמה למצפון הישראלי להתעורר ולחבק את האנשים הנשלחים בשמנו וחוזרים מ"שם" שבורים ומצולקים". אני חותם על כל מילה.

"הייתי שם" היא הצגה חשובה ומעוררת למחשבה. מצד שני, המחזה של לרנר אינו יכול להתחרות עם המציאות המדממת, שהיא חזקה יותר. סיפור דומה שמובא בתוכנית תחקירים בטלוויזיה או בכתבת מגאזין יכול להשיג אפקט חזק יותר מאשר הצגה בתיאטרון, שמשחזרת, פחות או יותר, אירועים שהיו.

ובכל זאת, טוב שהמחזה של לרנר עולה בתיאטרון כי הוא מציב מראה נוקבת מול החברה הישראלית. אם זה היה תלוי בי הייתי עורך לו סיבוב בבתי ספר תיכוניים ומקיים דיון לאחר כל הצגה. דיון על מצפון וסרבנות, על פטריוטיות וצדקנות, על "שוברים שתיקה" ופקודות שדגל שחור מתנוסס עליהן, על הכיבוש והשלום, ועל הפצעים שמותירה המלחמה בגופם ובנפשם של החיילים.

במסגרת התחרות בתיאטרונטו הועלו השנה הצגות עשויות היטב, שהביאו סיפורים אישיים, אנושיים ומרגשים. לא ראיתי את כל ההצגות. בחרתי לציין בקצרה עוד ארבע הצגות שראיתי, שונות מאוד זו מזו:

"שריקה", בביצוע הדר גלרון, מביאה סיפור כאב על אשה באמצע החיים, דור שני לשואה, שרוצה לחיות, לאהוב ולשמוח. לגלרון יש בהצגה כמה רגעים עצובים ובלתי נשכחים. "פלאפל", בביצוע מעולה של יניב סויסה, היא קומדיה מצחיקה-עצובה, עם סיפור נחמד, אבל בלי פואנטה. חבל שלא חילקו בסיום מנות פלאפל לקהל הרעב.

"אב השנה", בביצוע מרגש בדרך כלל של עידו קולטון, מביאה סיפור על הומוסקסואל שרוצה להיות אבא, הוא צריך לעבור הרבה מכשולים בדרך – ובעיקר הוא זקוק לאהבה. המון אהבה. Talking to me, מופע ספוקן וורד מוסיקלי, מחוץ לתחרות, של מיכל מזר, אמור היה לעסוק בתשוקה ובמיניות. היה בו הכל חוץ מתשוקה ומיניות.