Skip to content

ולס באושוויץ

האופרה הישראלית מעלה בהפקת בכורה בארץ את ה"נוסעת" - האופרה המצמררת פרי עטו של מייצ'ליסלב ויינברג, לליברית של מדבדייב, על פי הרומן של זופיה פוסמיז (Zofia Posmysz), המשכן לאמנויות הבמה, 30.4.2019
פחות מדקהזמן קריאה: דקות


סטיבן מרקוריו מנצח על השמעת בכורה בישראל  של "הנוסעת" מאת מייצ'יסלב ויינברג לליברית של אלכסנדר מדבדייב על פי הרומן 'הנוסעת' מאת זופיה פוסמיש, בבימוי דייויד פאונטני; בהשתתפות מקהלת האופרה הישראלית בניצוח איתן שמייסר ובליווי התזמורת הסימפונית ראשון לציון, המשכן לאמנויות הבמה, 30.4.2019

קשה, כמעט בלתי אפשרי לכתוב אופרה על הנורא מכל- על אושוויץ. ומאידך – מוטלת עלינו החובה לזכור ולהזכיר את השואה. את האופרה "הנוסעת" כתב בן חסותו של שוסטקוביץ' – המלחין היהודי-פולני מייצ'יסלב ויינברג – בתום המלחמה; אך הועלתה רק כאשר הסתיים שלטון העריצות של סטאלין. 'הזיכרון הוא כואב', טוענת הסופרת הפולנייה, ניצולת אושוויץ, זופיה פוזמיש (Zofia Posmysz), שחיברה ב-1959 את תסכית הרדיו "הנוסעת בְּתא 45", ובעקבותיו, כעבור שלוש שנים, את האוטוביוגרפיה שלה, "הנוסעת". את הספר כתבה על סמך זיכרונותיה שלה עצמה כשנלכדה ב-1942, והיא רק בת 19, ועונתה על-ידי הגסטאפו לפני שנשלחה לאושוויץ, – באשמת חלוקת כרוזים אנטי-נאציים.

 העולם ה"קצפתי" הקליל של הנוסעת, צילום יוסי צבקרהמפלס העליון ה"קצפתי" באנייה, תמונה של יוסי צבקר

 על פי אותו רומן מאת פוזמיש, חיבר אלכסנדר מדבדייב את הליברית לאופרה באותו שם. גם אחרי הפרסטרואיקה ב-1968 – גנזו בבולשוי המוסקבאי את האופרה. רק ב-2010 – עשור לאחר פטירתו של המלחין, ויינברג — הועלתה האופרה בשלמותה. לדברי שוסטקוביץ' אין באופרה רגעים מתים. זוהי יצירה שהולחנה, כלשונו, "עם הדם שבלב". היא  'נוגעת ומעוררת את הנשמה באופן דרמטי וכתובה בשפה מופנמת ומלנכולית יותר'. הנוסעת הוא מאבק של הנפש לשרוד. הבמאי הבריטי דייויד פאונטני יצר הפקה הנצמדת לתיאור ריאליסטי ומדויק של התקופה.

האופרה נפתחת בסיפור מסגרת 'קליל' כאשר דיפלומט גרמני שנמצא במסע על אנייה  עם רעייתו מעודד אותה לזהות בקרב הנוסעים את קצינת האס.אס. שהתעללה בה באושוויץ – 'הנוסעת'. מעצב הבמה והתאורה יוהאן אנגלס יצר במה רב מפלסית: בעליון לבושות הדמויות בלבן צחור וקליל ומסמלות את נוסעי האנייה. ואילו במפלס החשוך והקודר התחתון מועלים הזיכרונות האפלים מעולם השואה. כך מובלט הפער בין החיים בזמן המלחמה לחיים שאחריה.

לתזמורת תחת שרביטו של סטיבן מרקוריו, שזו לו הופעתו הראשונה באופרה הישראלית, היה צליל נהדר, וניכר במנצח שהוא שולט בה היטב. הוא הצליח להפיק ממנה הרבה גוונים של דינמיקה.  למן הרגע הראשון הבליטו  רעמי התופים,  הטרומבונים וכלי הקשת הכהים דוגמת הצ'לי את רגעי האימה האורבים מבעד לנגינת החליל והכינור הבהירים. פריטת הפיציקאטו הפלסטית הגבירה את המתח. מאידך הייתה הרבה עדינות בתִזמור שהעניק ליווי שבגדר תרגום אדקווטי לטקסט.   המוזיקה הייתה בעלת אופי מאד 'חזק' ומלאת עצמה. היו קטעים סוערים בהם "צרחו" כלי הנשיפה והתופים ולצידם היו אפיזודות קאמריות מעודנות.

לזמרת המצו דוידה קראנאס (Daveda Karanas), שזו לה הופעת בכורה באופרה  הישראלית, – היה קול נוקשה והיא שרה "עד חצי המלכות" כמתבקש. היא גילמה בכישרון דרמטי מופלא את תפקיד ליזה – רעייתו הגרמנייה של ולטר, הטנור דייויד דנהולט שגילם את תפקידו בקול קטן. התזמור הגאוני של ויינברג הבליט את הניגודים של החליל והקלרנית,  ואפילו הפעמונייה המעודנת, שעיטרו את השירה. לצד כלי הנשיפה ה"כבדים" והתופים – תִזמר ויינברג ניגודים של הקלרנית והפיקולו. הליווי התזמורתי היה אדקווטי לטקסט ותירגם אותו לשפת הצלילים. הזמרות שגילמו את האסירות שרו נהדר תוך הזדהות מלאה עם תפקידן

 ליזה מתעמתת עם הקאפו , הנוסעת, יוסי צבקר
ליזה מתעמתת עם הקאפו , הנוסעת, יוסי צבקר

הבימוי של דייויד פאונטני הבליט את הניגודים בין סיפור המסגרת שתיאר בלבן קצפתי זוג שנוסע לברזיל על המפלס העליון של אנייה. רק אחרי חמש-עשרה שנים מגלה הבעל שרעייתו ליזה, הייתה אסירה באושוויץ. אז יורדים למפלס התחתון הקודר של האנייה, וליזה מגלה שם את מרתה הפולנייה שסייעה לאסירות – ולא איבדה צלם אנוש.  הסופרן אדריין מיקש (Adrienn Miksch) – גם היא בהופעת בכורה באופרה הישראלית – היטיבה לשיר ולשחק את תפקיד מרתה.  היא הייתה בעלת תושייה ואופי חזק ומאידך – מאד אנושית – עזרה לכולם וראתה בכל דבר את הטוב. במיטבה הייתה ברדתה לפיאנו.

"הנוסעת", הנוסעים בקומה העליונה והאסירים בקומה התחתונה, צילום יוסי צבקר
"הנוסעת", הנוסעים בקומה העליונה והאסירים בקומה התחתונה, צילום יוסי צבקר

ההאטות בהן גרס המנצח הבליטו את עוצמת הדרמה ואת סופיוּת גורלם של הנספים. הייתה באופרה גם אכזריות לשמה כמו הפצועה על הרצפה שהכו אותה. כל הסולנים שרו בדרמטיות משכנעת.

ולטר- אותו גילם הטנור הדני דייויד דנהולט היה מאד סתמי בשירתו אך גם מאד רתמי. החליל הפיקולו והנבל לעגו בסארקאזם למרתה. הקלרינת בס והצ'לו הכתיבו את הטון הסוער והמנוקד אבל היה לעג אפילו בנבל ובפעמונייה לאופרה.

 "הנוסעת", צילום יוסי צבקר
"הנוסעת", קרדיט צילום יוסי צבקר

היה ליווי גס של תופים ופעמונייה מעודנת שניגנו  את הניגוד: היה מיקרופון של קריאה למסדר בגרמנית.  הסגנונות השונים של כלי הנשיפה והמיתר העניקו הרבה אופי למוזיקה שהייתה רבת עצמה וסוערת בעיקר בכלי הנשיפה, מאידך הייתה הרבה עדינות. הייתה כל הזמן תנועה במקום; התִזמור והסגנונות השונים היו מרתקים. השימוש בכלי הנשיפה וכלי הקשת היה מצוין. הקטעים הקאמריים כאשר הנגנים ליוו את הזמרות – היו מאד יפים ותיארו את הרגשות של הזמרות. היו  הרבה גוונים מעודנים של הסגנונות השונים ושימוש מצוין בכלי נשיפה ובכלי קשת. היו קטעים קאמריים כאשר ליוו את הזמרות.  הליווי התזמורתי תיאר את עולמן הרגשי של הזמרות; אלה מהן שייצגו את האסירות היו נהדרות במיוחד, בזכות הזדהותן המלאה עם התפקיד.

מקהלת הגברים שרה בעברית. אפילו אם המוזיקה הייתה קצת סטאטית – הרי שהבמאי דייויד פאונטני דאג לכך שתהיה כל הזמן תנועה על הבמה. למרות אורכה המופלג של האופרה (שלוש וחצי שעות) ישב הקהל מרותק, מקשיב בנשימה עצורה עד לאחרון הצלילים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן