המשך! גבול לפניך. על הספר "אסתר ועדינה" של נגה אלבלך

הספר "אסתר ועדינה" של נגה אלבלך כולל שתי נובלות העוסקות בגבולות שטווינו סביב חיינו ועל הצורך והקושי לפרוץ אותם. הגיבורות של אלבלך מרחיבות את גבולות הדמיון שלנו, הן מאפשרות לנו ללכת צעד אחד מעבר למה שאנשים שכבולים במוסכמות מעזים לעשות

Print Friendly

הספר "אסתר ועדינה" של נגה אלבלך כולל שתי נובלות שבמרכזן שתי נשים פורצות גבולות: הנובלה הראשונה, "אסתר", מספרת על אישה שכותבת מכתבים לבנה, בהם היא משתפת אותו בקורותיה, ובפרט בהרפתקאותיה המיניות; הנובלה השנייה, "עדינה", היא על אישה העובדת בהנהלת החשבונות של משרד מסוים, שמטיחה בשתי עמיתותיה, בשתי הזדמנויות שונות, את האמת הפנימית שלה, ובקורותיה בעקבות כך.

יש מן המשותף לאסתר ועדינה: שתיהן נשים בנות חמישים פלוס-מינוס; שתיהן, על אף הבדלי הסטטוס ביניהן (אסתר היא אם חד-הורית, עדינה נשואה באושר), חשות שחייהן הן אי שמסביבו ים, ואוהבות להתבונן על החיים מהצד – כפי ששתיהן מעידות על עצמן; שתיהן גם אבלות וגם חוגגות את הקשר שבינן לבין צאצאיהן, שפרשו כנפיים. שני הסיפורים גם מעלים שאלות דומות על גבולות – הגבולות החברתיים או הגבולות שטווינו סביב חיינו ועל הצורך או הקושי לפרוץ אותם.

שתי הנובלות רצופות תובנות יפות שמביאות את הקוראת לכדי הרהור, והביאו אותי לשחוק את המרקר שלי מרוב ההדגשות שסימנתי בספר. "אסתר" בעיניי מעט מוחמץ, והדבר נובע בראש ובראשונה מפורמט הנובלה. כתבתי כבר בעבר כי נובלה היא תבנית שקשה מאוד לכתוב במסגרתה; היא נדרשת להיות מהודקת ובעלת שלמוּת ובשלות פנימית; לא סיפור קצר שהתארך יתר על המידה ולא רומן שנגדע בדמי ימיו. לעומת זאת, התחושה לאחר הקריאה ב"אסתר" היא שמדובר ברומן שהורד מהאש לפני שהספיק להתבשל כל צרכו, לפני שהגיע לנקודת הרתיחה הפנימית שלו.

"עדינה" היא אחת הנובלות הכי טובות שקראתי. הסיפור נוצק במדויק לתבנית של הנובלה: מאורגן סביב תמה אחת, לא מתפצל או נפרש מדי; הוא מסתיים בנקודת הזמן הנכונה, כזו שבו הקורא סוגר את הספר בתחושה של השלמה, נקודה שבה "הסיפור הכתוב" של הדמויות והקורא נגמר, ו"הסיפור הלא-כתוב" מתחיל, הסיפור שבו הדמויות מלוות את הקורא, על אף שהליך הקריאה הסתיים.

ודמותה של עדינה לא עוזבת אותי. היא מאוד הזכירה לי את עצמי, או את מי שהייתי רוצה להיות. גם אני לפעמים נדהם מהצביעות שאני נתקל בה במקומות מסוימים, וגם אני, בתור מי שמשתדל כי האמת והכנות יהיו נר לרגליי – גם אם לפעמים הנר הזה שעומד בין רגליי גורם לי למעוד – מואס בנשף המסכות הזה שנקרא "החיים". וזו אומנות הספרות: היא מרחיבה את גבולות הדמיון שלנו, היא מאפשרת לנו ללכת צעד אחד מעבר למה שאנשים שכובלים את עצמם במוסכמות כאלו ואחרות מעזים לעשות.

לו אלבלך הייתה מסיימת את מלאכתה כאן, "עדינה" עדיין היה סיפור מעולה. אך הגאונות של אלבלך היא בכך שהיא לא מניחה לגיבורה שלה להתבשם במעשה הטהרני שלה; עדינה מתייסרת ומייסרת את עצמה, סורקת את בשרה במסרקות של ברזל, ותוהה האם אכן האמת הנחתה אותי? את התשובה כמובן ייתן כל קורא ותיתן כל קוראת לעצמה.

עדינה מרפררת בעצמה ל"חטא ועונשו", ואכן יש מן הדומה בין שני הסיפורים: בשניהם הגיבור עושה מעשה שלא ייעשה, והעונש הוא ייסורי הנפש שלו. במבט ראשון ההשוואה נראית לא במקום: על אף שבמקורותינו נאמר שכל המלבין פנים כאילו שפך דמים, קשה לומר שהרצח של רסקולניקוב ב"חטא ועונשו" שווה לקריעת המסכות של עדינה מעל פניהן של עמיתותיה למשרד. אלא שבעיניי, דווקא הפער הזה הוא שמאפשר על נקלה את ההזדהות עם עדינה. החטא ועונשו מציע סיטואציה קיצונית, שרוב בני האדם אפילו לא מעזים לחשוב עליה. עדינה לעומת זאת, עושה בדיוק את מה שכולנו רוצים לעשות. ויום אחד אולי גם נעז (אם כי מוטב שלא).

אסתר ועדינה • נגה אלבלך • אחוזת הבית הוצאה לאור • 2019 • 247 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.