סימון בוקנגרה היא אופרה המשקפת את חזונו של ורדי לאיטליה מאוחדת בין נפולי לגנואה ובין רוזנים לפלבאים. היא יוצאת דופן משום שאין בה קו מוזיקלי אחיד שמוביל את האופרה וגם אין בה רצ'יטטיבים המפתחים מתח. במקומם יש מעברים מאריה לאריה, מה שמאתגר את המנצח שחייב לשמור ביתר שאת על מתח בנגינת התזמורת.

מהצליל הראשון של האופרה בלטה יכולתו של המנצח האיטלקי המצוין ג'וליאנו קרלה להעלות ביצוע מלוכד של התזמורת. הפתיחה הייתה ריתמית ו"מחודדת" כאשר המנצח הבליט את הסינקופות. הליווי התזמורתי היה נטול גוונים אך תמך בשירת הסולנים. הבריטונים "שלנו" תוצרת כחול לבן – ולדימיר בראון בתפקיד פאולו ונח בריגר בתפקיד פייטרו – הרשימו בשירתם המשוחררת אם כי קולו של ולדימיר בראון היה מחוספס קמעא. יונוץ פאסקו בתפקיד סימון בוקנגרה שר בוויבראטו וכלפי פנימה.

 הצליל התזמורתי היה חלול, אך התמיכה של התזמורת בשירת האריות בעליה או בירידה הייתה יפה. התזמורת ניגנה בלכידות ובניקיון מרשים. היה דיאלוג בין כלי הנשיפה. ההאטות של המנצח היו במקומן כשהוא העניק תמיכה לסולנים, אך לעתים הפריז בהאטות וכך נהרס המתח. הייתה דרמטיות בביצוע האופרה הודות לקצב המנוקד.

הפתיחה הזכירה קצת את הפתיחה ל"פלסטף" – אופרה המשקפת את חלומותיו של ורדי. המקהלה שרה בפתיחה בהעדר לכידות. הבס המנוקד למטה העניק 'קונטרה' לשירתו הנהדרת של יונוץ פאסקו. לראשונה שמעו בתזמורת את הבסים – את הצ'לי והקונטרבס – כמו גם את נגינת הנבל.

בפתיחה שרו הסולנים מעל הרגיסטר הטבעי של קולם. אמיליה – הסופרן אורליה פלוריאן גילמה את תפקידה בקול "גדול" אך שמעו שהיא מתאמצת ושירתה לא הייתה טבעית. היא נטתה להפליג בלחץ על קולה, ובהעפילה לצלילים הגבוהים שרה בצווחנות. רק כאשר ירדה לפיאנו שרה בליריות נהדרת, – אבל הוויבראטו בשירתה צרם.

 הפיציקטו של המקהלה לא היה במקומו. היו סינקופות שבאו תחת בניית דינמיקה. דווקא החצוצרה ניגנה את תפקידה הסולני בהעדר ניקיון. התזמורת ניגנה בלכידות מרשימה אך בהעדר עיצוב דינמיקה. פייסקו – הבס אינסנג סים – שר בניקיון אבל כלפי פנימה.

גבריאל אדורנו שגילם את הקטור סנדובל – נטה ל"התבכיינות" קלה.  נוח בריגר היה מצוין בתפקיד פייטרו אך היה לו קול קטן מדי.  שירתו הייתה מרשימה אך לא דרמטית דיה. לולדימיר בראון היה בס-בריטון נפלא אבל גם הוא לא עורר צמרמורת בשירתו. ליונוץ פאסקו בתפקיד סימון בוקנגרה הייתה נטייה לאנפוף קל ולא תמיד שר בניקיון למרות שהפגין ייסורים רבים. המקהלה שרה בצווחנות בהעפילה לגבהים והתזמורת ליוותה את השירה ברעם.   הייתה חסרה בניית דינמיקה ולא היו לייטמוטיבים וכך היה יותר קשה לשמור על חיות הביצוע. היה אקצ'לרנדו (עליה בדינמיקה ובמהירות) ובעיקר משחק נהדר.

 הבימוי של דייויד פאונטני הבליט את הפשטות – והיה כמעט בנאלי. התפאורה הייתה מינימליסטית. המינימליזם הבריטי של פאונטני – לא התאים לאופרה של ורדי. לעתים הייתה הפרזה באסקטיות – למשל – העדרם של ארמון, כיכר, ובעיקר תלבושות הנשים במקהלה שלא הבליטו את ההבדל בין פלבאים ופטריקים.  אמנם קהל  הצופים היה טרוד בתעלומה האם את חברי מועצת הדוצ'ה מגלמים שני שחקנים או שלושה – אך ככלל פשטות הבימוי התמציתי הסיטה את הזרקור לפן המוזיקלי.

בחלקה השני של האופרה ניגנה התזמורת בקלילות והבליטה את גלי הים.  הכינורות היו מופלאים בצליל החם של נגינתם וכן החלילים שהבליטו את הפן הפסטורלי. היה יותר תיאום בין השירה לנגינת התזמורת. אך גם בחלק השני חסרה המשכיות ורצף והכול נשמע קטוע. התזמורת ניגנה עם הרבה פרמאטות ולא ביחד עם הזמרים.  הבס-בריטון ולדימיר בראון היה מצוין – התזמורת לוותה אותו בצליל רועם. היא הוסיפה למתח אבל לא בנתה אותו. הקטור סנדובל בתפקיד אדורנו התחנן לשלום ופיוס – וכלי הנשיפה שחזרו  על הנושא שלו העניקו לו גיבוי, אך לא תמיד ניגנו בניקיון. הליווי התזמורתי היה מאד פשטני.  במערכה השנייה צרם הוויבראטו  בשירתו של אדורנו.

לסיכום: דווקא הפשטות של הבימוי תרמה להעצמת הדרמה אבל לא די היה בה, בנגינתה המלוכדת של התזמורת ובשירה המדובבת של חלק מהסולנים כדי להביא את הביצוע לדרמה מעוררת קתרזיס