★★★★★

ברוכים הבאים לברודוויי. טוב, אולי אני מגזים קצת. המחזמר "פלאשדנס" חנך השבוע תיאטרון חדש בישראל – "תיאטרון תל אביב", שרוצה להיות ברודוויי הישראלי. למה להיות ברודוויי הישראלי? למה לא? אנחנו יכולים לעשות את זה לא פחות טוב. התיאטרון החדש מכוון גבוה ויעלה גירסאות ישראליות למחזות זמר ידועים מניו יורק ומלונדון, וגם יפיק מחזות זמר מקוריים.

"פלאשדנס" מבוסס על הסרט האמריקני המצליח משנות השמונים, מאת טום הדלי, רוברט קארי ורובי רוט. בשנת 2008 הועלה לראשונה המחזמר בווסט אנד הלונדוני, ומאז הוא נודד על בימות העולם. אלינו הגיע באיחור אופייני. את הגרסה הישראלית ביים עומר זמרי והיא כוללת עשרות שחקנים, זמרים ורקדנים, ותזמורת חיה.

זהו סיפור על אלכס, נערה מוכשרת, יפה, פרועה ואמביציוזית, שרוצה לפרוש כנפיים ולהצליח. ביום היא עובדת במפעל פלדה ובלילה – רוקדת במועדון לילה. היא רוצה להגשים חלום – להתקבל לבית הספר הגבוה לריקוד. וגם למצוא אהבה. סיפור מוכר, שדומה לו ראינו כבר במחזות זמר אחרים.

המחזמר, מבחינת המבנה שלו, נראה קצת מיושן היום ואפילו פשטני. לא היה מזיק בימוי יצירתי ונועז יותר. לא ראיתי המצאות מיוחדות על הבמה – וחבל. אבל אם נשים לרגע את הסיפור בצד, מדובר בהפקה יפה ומקצועית, מוזיקה כובשת  וכמה להיטים נפלאים. החלק הראשון קצת ארוך ומסורבל, אבל אחרי ההפסקה ההפקה מעבירה הילוך ומצליחה להלהיב ולרגש, בעיקר בזכות המוזיקה, השירים והריקודים.

התגלית של המחזמר היא ללא ספק ספיר יצחק בתפקיד הראשי. שחקנית, זמרת ורקדנית, פצצת אנרגיה, שלא נחה לרגע על הבמה. לפעמים הדיקציה שלה אינה ברורה לגמרי (אני תולה זאת גם באיכות הסאונד), אבל מלבד זאת היא בהחלט תגלית אמיתית.

ספיר אינה הכוכבת היחידה בהפקה. ריקי גל, בתפקיד ההשראה של אלכס, האמונה והתקווה שלה – נפלאה כתמיד. עדי כהן, רויטל זלצמן ומיי פיינגולד משדרות הרבה עוצמה על הבמה וזוכות להרבה מחיאות כפיים מהקהל. בין הגברים צחי הלוי בולט מעל כולם.

טוב היה אם יוצרי "פלאשדנס" היו מקצרים את המחזמר ועושים אותו קומפקטי ומהודק. שעתיים וחצי, כולל הפסקה, זה יותר מדי עבור הסיפור הצפוי. בסך הכל מדובר במחזמר שמח, אנרגטי ואפילו מעורר השראה ברגעים הטובים שלו.