הסרט האחרון בגרסאות הלייב-אקשן של דיסני הוא "מלך האריות", העובר לעולם המתקדם של האפקטים הממוחשבים. כידוע, בשנים האחרונות אולפני דיסני החלו לקחת את סרטי האנימציה האהובים ביותר שלהם ולעבד אותם לסרטים 'חיים' – תוך שהם מנסים להידבק ככל הניתן לגרסה המקורית. הפעם, על כס הבימוי יושב ג'ון פאברו, שלקח על עצמו בשנת 2016 לעבד את "ספר הג'ונגל" של דיסני, והפעם הוא הופך את הסרט "מלך האריות" משנת 1994 לאמיתי מתמיד. העיבוד דומה ברובו למקור, אלא שפה דיסני רצו להשוויץ כנראה במחשבים המתקדמים שלהם – עם אחד מסרטי ה-CGI היפים ביותר אי פעם.

"מלך האריות": גרסה חדשה יפהפייה ומופנמת

מי שאינו זוכר את העלילה המקורית (ספוילר בפסקה זו), "מלך האריות" עוקב אחר גור האריות הצעיר סימבה (ג'יי. די. מקרארי / דונלד גלובר), שגדל כנסיך על אדמות הערבה וצפוי למלוך אחרי אביו, מופסה (ג'יימס ארל ג'ונס), עם חברתו נלה (שאדי רייט ג'וזף / ביונסה נואלס-קרטר). אבל אחיו של מופאסה, סקאר (צ'יווטל איג'יאפור) רוקם מזימה עם אויבי האריות, הצבועים: שייזי (פירנצה קסומבה), קאמארי (קיגן-מייקל קי) ועזיזי (אריק אנדרה), להשתלט על אדמות הערבה. כדי לבצע את המרד, סקאר הורג את מופאסה ומשכנע את סימבה שזה היה אשמתו, אם כי הצבועים לא מצליחים לבצע את משימתם ולהרוג את סימבה. במקום זאת, סימבה בורח, וניצל על ידי טימון (בילי אייכנר) ופומבה (סת' רוגן), וגדל איתם הרחק מאדמות הערבה. עם זאת, סימבה נזכר בעברו ובאחריות שלו, ומבין שהוא חייב לחזור הביתה כדי לעשות את הדברים הנכונים.

הבימוי של פאברו נוצר מתסריט של ג'ף נייתנזון ("שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר"), כשהסרט "מלך האריות" הוא גרסה מחודשת ונאמנה למקור של הסרט המקורי מ-1994. בגלל ששני הסרטים נעשו בסיוע מחשבים – אולם בשנים שונות – ההבדלים העיקריים בין השניים הם גם דוגמה להתקדמות ענף המחשבים ולסגנונות ההנפשה השונים. בעוד שהסרט של 1994 השתמש באנימציה לא מציאותית, "מלך האריות" של פאברו מתמקד בתמונות ריאליסטיות של דמויות החיות, לטוב ולרע.

יש מספר מוגבל של פרצופים ועיוותי פנים שיכול לבצע אריה או אפילו חזיר בר – קשה להעביר את הרגש כפי שעושים פרצופים אנושיים. למעשה, החיות במציאות לא מדברות והן בטח שלא יכולות לבצע שירים מוזיקליים ולרקוד בסגנוניות. במקום זאת, פאברו וצוותו מוותרים על ההבעות החייתיות ועל הגינונים של הדמויות – מה שהופך אותם למציאותיים יותר, אבל גורם לכולם להרגיש שטוחים וחד-ממדים ברגשותיהם. החלק הכי יפה של הסרט נובע מיצירת חיות היפר-מציאותיות, ולא בהכרח ממה שהחיות אכן עושות במציאות…

כתוצאה מכך, החיות של "מלך האריות" בגרסה זו הן יותר חיות מבני-אדם, מה שיוצר ריחוק רגשי שיש לגשר עליו על ידי היבטים אחרים בסרט, ונופל בעיקר על כתפי השחקנים המדובבים. מכיוון שדיסני ופאברו כינסו צוות שחקנים יוצא מן הכלל, הם עוזרים להביא את דמויות בעלי החיים הללו לחיים עם הרבה מאוד אנושיות. מקרארי גאוני ומבריק כסימבה הצעיר, מגלם את הלביא עם הרבה אנושיות ומתיקות כאחד.

אבל הסרט לא מתמקד רק בילדותו של סימבה, וכשהוא מתבגר, קשה לא להרגיש שדיסני בזבזו את הכישרון של גלובר – כמו גם של נואלס-קרטר. אייכנר, רוגן ו-ג'ון אוליבר מאוד מתאימים לתפקיד טימון, פומבה וזאזו, בהתאמה, והם מתפקדים במרבית הסרט בצד הקומי והמודרני יותר של "מלך האריות". איג'יאפור הוא טוב, אבל לא בלתי נשכח כסקאר, בעוד שג'ונס מגלם את דמותו של מופאסה באופן מרשים – כי אפשר להתעלם מקולו הכריזמטי והמהדהד (ד'ארת וויידר, בין השאר).

דבר אחד ש-"מלך האריות" ינצח כל סרט אחר שיצא עד כה – הוא באיכות ההנפשה של החיות. דיסני הוכיחו שהם יכולים להנפיש בעלי חיים היפר-מציאותיים ב-"ספר הג'ונגל", והם לוקחים את זה צעד נוסף על ידי בניית החיות בג'ונגל באופן אמיתי – כאילו צופים בסרט תיעודי של הנשיונל ג'יאוגרפיק. אין ספק, זהו הקלף השווה בסרט ובשבילו כדאי לצפות בסרט על המסך הגדול, גם אם סצינות מסוימות זהות לחלוטין לסרט המונפש המקורי – ולכן העלילה די צפויה. בנוסף, סרט זה מוסיף 30 דקות נוספות מ-"מלך האריות" של 1994, וזאת בדיוק הסיבה שהיוצרים רצו להשוויץ ולהראות את נפלאות אפריקה באופן מרשים וראוותני. אם יש צופים שמחפשים סיבה לצפות בסרט ב-IMAX – "מלך האריות" ללא ספק עונה על קטגוריה זו.

בסופו של דבר, "מלך האריות" עובר מסך כיוון שהוא עובד בהתאם לגרסת האנימציה המעולה מ-1994, ולכן הבסיס טוב מלכתחילה. הסיפור, מרבית התסריט ורוב המוזיקה – מגיעים כולם מן הסרט הקודם של דיסני. האולפן ופאברו עשו ספין של מציאות על הדמויות החיות, אבל ההבדל אינו בהכרח טוב יותר. זהו פשוט סגנון שונה שיש לו יתרונות משלו, אבל גם חסרונות – שבהחלט משפיעים על הרגש בהתגלמותן של החיות. למרבה המזל, "מלך האריות" החדש של דיסני הוא חוויה קולנועית מהנה לחלוטין, אשר בוודאי יותיר בקרב כמה צופים טעם לעוד (אם כי תמיד אפשר להסתפק ולצפות באנימציה הקלאסית במקום).