סרטי "מהיר ועצבני" קיבלו שוק חשמלי שהחייה אותם מחדש כאשר הוסיפו את דוויין ג'ונסון לתמהיל בשנת 2011. במובנים רבים, ג'ונסון הוא השידוך המושלם לסדרה המדשדשת ולצוות הרב-תרבותי שלה. כעת, בעקבות המריבה מאחורי הקלעים המפורסמת תקשורתית בינו ובין וין דיזל בסרט "מהיר ועצבני 8", ג'ונסון והשותף שלו ג'ייסון סטת'אם יצרו קו עלילתי משלהם המכונה "מהיר ועצבני: הובס ושואו" – בסרט, שאם לא יהיה בו דבר אחר, שומר על המסורת היהירה של הסדרה. עם זאת, "מהיר ועצבני: הובס ושואו" מצליח חלקית בפיתוח המשך הסדרה, ונראה בעיקר כתרגיל מיתוגי עצמי של ג'ונסון.

הסרט נכתב על ידי ארכיטקט סדרת "מהיר ועצבני" כריס מורגן ולצדו דרו פירס (אשר למרבה הפלא, יש לו ניסיון קודם בכתיבה על דמויות משופרות בסייבר בזכות עבודתו על "איירון מן 3"). "מהיר ועצבני: הובס ושואו" נופל במאמצי התסריטאים לפתח את הרעיון שלהם לחוויה קולנועית מספקת. הרעיון מנסה לקחת את הנושאים הקודמים מסרטי "מהיר ועצבני" אודות משפחתו של שואו, והסבר מדוע הובס פיתח את המנטליות של זאב בודד, אך בכך הוא מבלבל את הטרנספורמציה המתמשכת של שואו מפושע רע ונקמני לאנטי-גיבור שלא מובן על ידי החברה, ובדרך גם מוציא כל זכר מהתסריט מדומיניק טורטו וצוותו. הסרט מנסה באופן דומה לתת להובס ולשואו צוות משלהם להרפתקאות פוטנציאליות עתידיות, אך דמויות המשנה (שחלקן עושות רק הופעות אורח משעשעות) מקבלות השראה מסגל הסיוע בסדרת "מהיר ועצבני". מאותן סיבות נראה כי יוצרי "מהיר ועצבני: הובס ושואו" פחות מעוניינים להרחיב את היקום הקודם, אלא מנסים לעצב מאותו מחדש – או, בלשון המעטה – לגנוב את הזיכיון לטובתו של ג'ונסון.

אפילו האקשן וקטעי התפאורה, באופן מפתיע, מעט מוגזמים בסרט "מהיר ועצבני: הובס ושואו". הבמאי דייוויד לייץ' ("פצצה אטומית", "דדפול 2") מביא עמו מספר סימני חותם חזותיים המוכרים לו – כולל העדפתו לתאורת ניאון 'דו-מינית' בסצינות הלילה וגוונים מטאליים קרים יותר בשעות היום – והתוצאות בדרך כלל מסוגננות, אך הפעם מעט מוגזמים. סצינות הלחימה הן ערבוב מבולבל – בעוד שמספר קטטות צולמו ונערכו בסגנון "ג'ון וויק", אחרות קצוצות באופן בלתי צפוי או מסתמכים על עבודת מצלמה מטלטלת ומטשטשת בכדי לגרום לדברים להיראות מרגשים יותר ממה שהם. "מהיר ועצבני: הובס ושואו" אפילו יוצא בביקורת מטה-טקסטואלית במיוחד על סרטי גיבורי-העל המודרניים, ובכל זאת נראה צבוע בהתחשב בעובדה שסרטי "מהיר ועצבני" הפכו לסדרת גיבורי-על מתודלקת על CGI בעשר השנים האחרונות (והובס ושואו לא עושים דבר כדי לשנות את המגמה).

זה לא אומר שאין כאן קטעי אקשן מהנים או דמויות חדשות שלא ניתן ליהנות מהן. למעשה, הסצינות בהן הובס מפלס את דרכו חזרה לבית ילדותו בסמואה מגיעות הכי קרוב שאפשר למלודרמה המשפחתית של מיטב סרטי "מהיר ועצבני", ונותנות לג'ונסון הזדמנות לייצג את המורשת האמיתית שלו על המסך הגדול. עם זאת, ככלל, מדובר במוצר גדול מדי של חברת הפקה שמנסה להעניק לאוהדים יותר ממה שהם חושבים שהם רוצים (בין אם זה ג'ונסון שפשוט מגלם את עצמו או שמא סטת'אם שיוצא ילדותי ומטופש). בסופו של דבר, גם אם התווספו לסרט שחקני משנה מוכשרים, כמו אידריס אלבה או ונסה קירבי, הם מסוגלים להפגין רק מעט אנושיות לתפקידיהם הדקיקים מקרטון.

מטרתו העיקרית וכנראה היחידה של "מהיר ועצבני: הובס ושואו" הוא להפוך לשובר הקופות של חודש אוגוסט 2019, וזה אינו מבשר טוב כל כך לרצון של יוניברסל להעלים מספר דמויות מסדרת "מהיר ועצבני", או לסירוגין לתפור אחרות לסדרת סרטים עצמאיים. לג'ונסון יש מותג מובהק בנקודה זו בקריירה זו והוא מיישם אותו בהצלחה לאורך כל סוגי המדיה, אך התוצאה הסופית כאן מראה את מגבלות הגישה שלו, ואם בכלל, ממחישה עד כמה אינטגרלי וין דיזל וצוותו לסדרה. כמובן שאם המעריצים יחליטו שהם לא מעוניינים בעלילת המשנה של הובס ושואו, אחרי הכל, זה לא יפגע בקריירה העתידית של ג'ונסון…