★★★★★

אחת הדמויות במחזה שואלת  – "למה אני לא מצליחה להתרגש"? זו גם השאלה ששאלתי את עצמי במהלך ההצגה "השודדים". גם אני לא הצלחתי להתרגש, בלשון המעטה, ממה שקורה על הבמה.

המחזה של שילר הוא מעין מניפסט, שמותח ביקורת נוקבת על שלטון אלים ומושחת. המחזה מספר על תככים ומזימות בצמרת, פגיעה קטלנית בשלטון החוק, שכרון כוח ועל שליט שמוכן לעשות הכל כדי להישאר על כסאו. כמובן שזה לא קורה אצלנו, מה פתאום, אלא הרחק בגרמניה. אבל אם להיות רציני לרגע – כל קשר בין מה שנאמר במחזה לבין המציאות, אינו מקרי.

הבעיה של ההצגה, שהיא נשארת מרוחקת. יש פער גדול בין הטקסט לבין מה שקורה על הבמה. המשחק מוגזם, השחקנים מדקלמים ואין רגע אמיתי על הבמה. לכן ההצגה נשארת ברובד האינטלקטואלי ולא מצליחה לייצר דרמה ובוודאי שלא דרמה מרגשת. הטקסט של שילר גדול על השחקנים וגם הבמאי הגרמני המנוסה מתיאס גהרט לא מצליח להתמודד עם מורכבות המחזה, שבמקור נכתב כמחזה-קריאה – ואולי מוטב היה שיישאר כך.

החומרים שהיוצרים הוסיפו לטקסט כדי להפוך אותו ל"דרמטי" רק מסבכים אותו ובשלב די מוקדם ההצגה מתחילה לייגע גם אוהבי תיאטרון כמוני. החוויה הכי חזקה שההצגה מעוררת היא חוויית השיעמום. וכמו בהרבה מקרים המציאות שבה אנחנו חיים עולה על כל מחזה ועל כל הצגה. "השודדים" מעלה אומנם שאלות חשובות, אבל לא מצליחה להפוך אותן להצגה חיה ובועטת. יש הצגות אשר עדיף שלא יעלו על הבמה.