מפלגת לזוז, המציגה עצמה בפרסומיה כמפלגת נעם, המתמודדת בבחירות לכנסת ה-22, עתרה לוועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-22, על מנת שזו תורה לשתי חברות שילוט חוצות לפרסם את שלטי התעמולה שלה על גבי מתקני הפרסום שלהן. המדובר בשלטי תעמולה הכוללים את הטקסטים הבאים: "'גאווה' וקניית ילדים או שהבן שלי יתחתן עם אשה"; "גאווה וקניית ילדים או שהנכד שלי יישאר יהודי – ישראל בוחרת להיות נורמלית"; "רפורמים או שהנכד שלי יישאר יהודי – ישראל בוחרת להיות נורמלית״.

העתירות הועברו לטיפולו של השופט ניל הנדל, שופט בית המשפט העליון ומ"מ יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, לאחר שהשופט חנן מלצר, יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, הודיע על מניעותו מלעסוק בהן, וזאת בהסכמת נשיאת בית המשפט העליון.

השאלה שניצבה בלב שתי העתירות היתה האם מותר למי שמוגדר כ"משווק פרסום" (- כמו שתי חברות שילוט החוצות המשיבות לעתירה) להידרש לתוכן הפרסום, ולסרב לפרסם תעמולת בחירות בטענה לפגיעה ברגשות או לאופיו המבזה של הפרסום. שתי חברות שילוט החוצות השיבו על כך בחיוב. מפלגת לזוז והיועץ המשפטי לממשלה חלקו על עמדתן.

השופט ניל הנדל קיבל את העתירות של מפלגת נעם (לזוז). התשובה לשאלה, כך הוא מסביר, מצויה בחוט המשולש הקושר בין ערכים מרכזיים בשיטתנו הדמוקרטית, שאותם נועד חוק הבחירות (דרכי תעמולה) לבטא: שוויון, חופש ביטוי פוליטי וטוהר הבחירות.

הנדל נימק את החלטתו בכך שההסדר הקבוע בחוק דרכי תעמולה בנוגע למשווקי פרסום נועד לשמור על השוויון בין המפלגות והרשימות ביחס לפרסום החוצות. השופט הבהיר, כי החוק אינו מחייב כל מי שעונה להגדרה של "משווק פרסום" לפרסם תעמולת בחירות: משווק פרסום רשאי לבחור האם הוא מעוניין להשתתף בפרסום תעמולת בחירות וגם אם בחר לפרסם תעמולת בחירות הוא רשאי לבחור את סוג המתקנים, שטח הפרסום וכדומה.

ואולם, הדגיש השופט הנדל, לאחר שבחר "משווק פרסום" להצטרף למפרסמי התעמולה ובחר במתקנים מסוימים – אלו גם אלו פתוחים לכל המפלגות והמועמדים, ואסור למשווק להפלות ביניהם. מרגע שמשווק הפרסום הסכים לפרסם תעמולת בחירות הוא מקבל על עצמו את "כללי המשחק" הנלווים. הנדל מציע פרשנות רחבה למונח "הפליה" שבחוק דרכי תעמולה, ומסיק כי משווק פרסום אינו רשאי לסרב לפרסם תעמולת בחירות על יסוד תוכנה. זאת, למעט מקרים חריגים ביותר, כשהפרסום אסור באופן ברור על פי דין, כמו לדוגמה שלט הקורא לפגיעה פיזית בקבוצות מסוימות. חריג זה, כך מבהיר השופט, אינו מתקיים בעניינה של מפלגת נעם.

עוד קבע הנדל, שאם לא יובטח השוויון, תיפגע האפשרות האפקטיבית של חלק מן המתמודדים בבחירות להציע את מרכולתם הפוליטית לקהל הבוחרים. בנוסף, טוהר הבחירות שם את הדגש על הבוחר ועל זכותו לבחור על פי הבנתו ומצפונו.

השופט הנדל התייחס גם לערכים אותן הדגישו חברות שילוט החוצות: פגיעה ברגשות הציבור, ביזוי, והשפלה של קבוצות שלמות באוכלוסיה. הוא שלל פרשנות לחוק, לפיה משווק פרסום רשאי לבצע איזון בין עוצמת הפגיעה ברגשות שעולה, לדעתו, מן הפרסום, ובין עוצמת הפגיעה בשוויון, בחופש הביטוי הפוליטי ובטוהר הבחירות. ופסק, כי אין זה רצוי שכל משווק פרסום יבצע איזון כזה בכל מקרה שבו לא יחפוץ לפרסם את תעמולת הבחירות. בנוסף, קבע השופט כי אין זה רצוי שכמעט כל סירוב יוביל לניהול הליכים משפטיים, בלי קריטריון ברור וקל יחסית ליישום של איסור ההפליה.

תב"כ 6/22, 7/22 מפלגת לזוז נ' י. מור בפרסום בע"מ וכנען מדיה בתנועה בע"מ ואח' (6.8.2019).