Skip to content

"הזמן הצהוב" בתיאטרון יפו: יותר מדי עיתון, פחות מדי תיאטרון

כוחה של ההצגה, שהיא מציפה את הטרגדיה של שני העמים, את הקנאות והאלימות שעלולות להוביל לאסון גדול. מצד שני הייתי רוצה לראות יותר תיאטרון חד ובועט ופחות נאומים. נראה לי שהיוצרים עשו לעצמם עבודה קלה מדי ולא התפנו להפוך את הטקסט העיתונאי של גרוסמן ליצירה דרמטית
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

★★★★★

דוד גרוסמן כתב את הספר "הזמן הצהוב" 20 שנים אחרי מלחמת ששת הימים. היום, 52 שנים אחרי המלחמה ההיא, הטקסט נשמע כאילו נכתב היום. וגם הייאוש לא נעשה יותר נוח. "אם הייתי כותב את הספר היום", אומר גרוסמן, שמצוטט בהצגה, "הייתי קורא לו "הזמן האבוד". המחזה מורכב ממספר מונולוגים של יהודים וערבים, מתוך הספר, פלוס קטעים מנאום של גרוסמן ומשיחה איתו.

הייאוש לא נעשה יותר נוח. ראידה אדון, מנשה נוי, ג'סאן עבאס, מורד חסן. צילום: רדי רובינשטיין

כל צד מציג את האמת מנקודת מבטו. מהצד היהודי יש לנו מתנחל, שמדבר בלהט על ארץ ישראל השלמה ואיש שב"כ שמתגאה בדרך שבה הוא שולט בסדר היום של הפלשתינים. מהצד הפלשתיני יש לנו צעיר וצעירה שהם מלאי זעם ושנאה כלפי הכיבוש. וגיבור ההצגה הוא אב למשפחה, מאחד הכפרים, שזועק את כאבו ואת הכאב של בני משפחתו. אין ממש יחסים בין הדמויות. כל אחד נותן, בתורו, את המונולוג שלו.

לא מדובר בימין או שמאל ולא צריך לחפש מי צודק ומי אשם במצב. כוחה של ההצגה, שהיא מציפה את הטרגדיה של שני העמים, את הקנאות והאלימות שעלולות להוביל לאסון גדול. אילן רונן ביים הצגה ממוקדת ומינימליסטית. לדעתי מינימליסטית מדי. הייתי רוצה לראות יותר תיאטרון חד ובועט ופחות נאומים. נראה לי שהיוצרים עשו לעצמם עבודה קלה מדי ולא התפנו להעמיק ביצירה כדי להפוך את הטקסט העיתונאי של גרוסמן ליצירה דרמטית. על הבמה ארבעה שחקנים טובים – מנשה נוי, ראידה אדון, מורד חסן וג'סאן עבאס, שבולט במיוחד במשחק עוצמתי ונוגע ללב.

בזכות הטקסט של גרוסמן "הזמן הצהוב" היא הצגה חזקה, עצובה, מטרידה ומעוררת להרבה מחשבה. אפשר היה לעשות אותה יותר חזקה ויותר מרגשת. לקראת סיום יש במחזה ניצוץ של תקווה שאולי בעתיד יהיה כאן שלום. כי אין דרך אחרת. אינשאללה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן