"הזמן הצהוב" בתיאטרון יפו: יותר מדי עיתון, פחות מדי תיאטרון

כוחה של ההצגה, שהיא מציפה את הטרגדיה של שני העמים, את הקנאות והאלימות שעלולות להוביל לאסון גדול. מצד שני הייתי רוצה לראות יותר תיאטרון חד ובועט ופחות נאומים. נראה לי שהיוצרים עשו לעצמם עבודה קלה מדי ולא התפנו להפוך את הטקסט העיתונאי של גרוסמן ליצירה דרמטית

Print Friendly

★★★★★

דוד גרוסמן כתב את הספר "הזמן הצהוב" 20 שנים אחרי מלחמת ששת הימים. היום, 52 שנים אחרי המלחמה ההיא, הטקסט נשמע כאילו נכתב היום. וגם הייאוש לא נעשה יותר נוח. "אם הייתי כותב את הספר היום", אומר גרוסמן, שמצוטט בהצגה, "הייתי קורא לו "הזמן האבוד". המחזה מורכב ממספר מונולוגים של יהודים וערבים, מתוך הספר, פלוס קטעים מנאום של גרוסמן ומשיחה איתו.

הייאוש לא נעשה יותר נוח. ראידה אדון, מנשה נוי, ג'סאן עבאס, מורד חסן. צילום: רדי רובינשטיין

כל צד מציג את האמת מנקודת מבטו. מהצד היהודי יש לנו מתנחל, שמדבר בלהט על ארץ ישראל השלמה ואיש שב"כ שמתגאה בדרך שבה הוא שולט בסדר היום של הפלשתינים. מהצד הפלשתיני יש לנו צעיר וצעירה שהם מלאי זעם ושנאה כלפי הכיבוש. וגיבור ההצגה הוא אב למשפחה, מאחד הכפרים, שזועק את כאבו ואת הכאב של בני משפחתו. אין ממש יחסים בין הדמויות. כל אחד נותן, בתורו, את המונולוג שלו.

לא מדובר בימין או שמאל ולא צריך לחפש מי צודק ומי אשם במצב. כוחה של ההצגה, שהיא מציפה את הטרגדיה של שני העמים, את הקנאות והאלימות שעלולות להוביל לאסון גדול. אילן רונן ביים הצגה ממוקדת ומינימליסטית. לדעתי מינימליסטית מדי. הייתי רוצה לראות יותר תיאטרון חד ובועט ופחות נאומים. נראה לי שהיוצרים עשו לעצמם עבודה קלה מדי ולא התפנו להעמיק ביצירה כדי להפוך את הטקסט העיתונאי של גרוסמן ליצירה דרמטית. על הבמה ארבעה שחקנים טובים – מנשה נוי, ראידה אדון, מורד חסן וג'סאן עבאס, שבולט במיוחד במשחק עוצמתי ונוגע ללב.

בזכות הטקסט של גרוסמן "הזמן הצהוב" היא הצגה חזקה, עצובה, מטרידה ומעוררת להרבה מחשבה. אפשר היה לעשות אותה יותר חזקה ויותר מרגשת. לקראת סיום יש במחזה ניצוץ של תקווה שאולי בעתיד יהיה כאן שלום. כי אין דרך אחרת. אינשאללה.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על "הזמן הצהוב" בתיאטרון יפו: יותר מדי עיתון, פחות מדי תיאטרון

  1. מאת גועל נפש‏:

    צריך לבטל את התקציב של תאטרון יפו. הם פרודיה שמאלנית-ערבית-פאשיסטית שאותה צריך להעלים. המטרה שלנו לחנך את הציבור לטרנספר של בני הציעוטים דוברי הערבית לרואנדה ואוגנדה. מירי רגב לטיפולך
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>