זה קרה כשעלינו במעלה הרחוב ממחסום החייל לכיוון תל רומיידה. עמדנו בצומת, בדיוק באותה נקודה בה אלאור אזריה ירה במחבל פצוע, ששכב על הארץ. מאחורינו הופיע ג'יפ צבאי, ומנע מאתנו להיכנס לשכונה המעורבת, בה מתגוררים מתנחלים ופלשתינים. היינו אמורים לפגוש צעיר פלסטיני, שגר באחד הבתים, אבל ההוראות הנוקשות מנעו זאת מאיתנו.

הצטרפתי לסיור של "שוברים שתיקה" שנערך לפני כשבוע לציון חצי יובל לכיבוש ו- 70 שנה למאורעות תרפ"ט.

אישית, לא הייתי בחברון מאז שנת 68', אבל גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא ביקר במשך 20 שנה. וכך יצא ששנינו הגענו לחברון באותו שבוע.

הסיור בחברון, בחסות שוברים שתיקה, התחיל בקרית ארבע, שם קבור הרוצח ד"ר ברוך גולדשטיין. הרופא אמנם נשבע בשבועת היפוקרטס, אך זה לא מנע ממנו לצאת למערת המכפלה בחג פורים בשנת 1994, ולטבוח בעשרות מתפללים מוסלמים, עד שנהרג.

גולדשטיין נקבר מחוץ לגדר, ולא בבית הקברות. לוח שיש סתמי מכסה את הקבר הבודד, ללא פרח או עץ. הסיבה הרשמית, לדברי המדריך שלנו, היא מניעת התקהלות מיותרת בבית הקברות של העולים לקברו. אבל לאור השממה סביב הקבר התגנבה אצלי המחשבה שאולי, רק אולי, היה זה צעד ענישתי כלפי הרוצח.

עברנו דרך קריית ארבע למערת המכפלה, ולמה שהיה פעם הקסבה ורחוב הומה אדם.

ממערת המכפלה צעדנו ברחוב השוהדא, רחובה הראשי של העיר חברון. העיר השנייה בגודלה ביהודה ושומרון – המונה כיום כ-200 אלף תושבים – היתה בעבר סואנת ושוקקת חיים. היום, היא נראית שוממה ודוממת. המראה מזכיר לי את הרחובות שלנו ביום כיפור. אבל בעצם, לא ממש. אצלנו ביום כיפור יש אנשים רבים ברחובות. בחברון, בקושי ניתן להבחין בכלב וחתול שהסתובבו ברחוב. סימן החיים הכמעט יחיד ברחוב הוא שיח, סביבו חגו המון פרפרים חופשיים. זה היה ממש סוריאליסטי.

כיכר העיר ריקה. הקסבה, ששקקה פעילות כמו בכל שוק במרכז עיר גדולה, סגורה ומסוגרת על דלתות ברזל ובריחים. הדממה מעיקה והתחושה הבלתי נמנעת היא של עיר נטושה. מידי פעם חולפת מכונית עם לוחית רישוי צהובה, ודוהרת לדרכה.

רוב תושביה הפלסטינים של חברון נאלצו לנטוש את ביתם במשך השנים, ורק דירות בודדות עדיין מאוכלסות בתושבים פלסטינים, שאין להם את היכולת הכלכלית לעזוב. מבט בוחן לעבר הדירות מגלה שכל החלונות והמרפסות מוגנים ברשת מפני האבנים, אותן מיידים מדי פעם מתנחלים אלימים. חלק מהתושבים אף לא יכולים לצאת מפתח הבניין לרחוב, עקב המגבלות שהוטלו עליהם. אז איך הם יוצאים, אתם תוהים? מטפסים על גגות של בניינים סמוכים, ויורדים משם לרחוב אחורי.

כאמור, רוב הדירות וכל החנויות, סגורות ונטושות. על חלקן השתלטו מתנחלים, ואף אחד לא מעז להוציא אותם מהן. אחד מבתים אלה הפך ל"בית רחל", אליו פלשו רק לאחרונה כמה נשים, מציין המדריך. ככה, לאט לאט, המתנחלים משתלטים על הדירות, שבעליהם עזבו בלית ברירה.

התהליך הזה החל כבר באפריל 68' כשהרב לוינגר ותלמידיו פלשו למלון "פארק", המשיך בהשתלטות הלילית על "בית הדסה" באפריל 79', ונמשך עד היום, בגלוי. נישול הפלסטינים מזכויותיהם הבסיסיות, גילויי בוז, התעלמות משלטון החוק, ואלימות יום יומית, הכל לעיני החיילים ששלחנו, כדי לתחזק ולשמר את המערכת הסבוכה והעצובה הזאת.

הסיור הזה מבהיר לי שאין טוב ממראה עיניים. השקט והדממה מגבירים את תחושת המועקה של עיר תחת כיבוש.

ברחוב השוהדא, נמצא גם בית קברות מוסלמי גדול על שיפולי הגבעה, ומהעבר השני בהמשך הרחוב, נמצא מחנה צבאי. גם אליו פלשו מתנחלים, ואיש לא פוצה פה, או עושה דבר להוציאם. תארו לעצמכם משפחות עם ילדים שגרים בתוך בסיס צבאי על כל המשתמע מכך. אם זה לא אבסורד, זה בוודאי מסוכן.

השוק הסיטונאי נראה כשוק רפאים. גם עליו המתנחלים זוממים להשתלט, למרות שהבעלים החוקיים של המבנה הם בני משפחה ישראלית, שרצו לאפשר לפלסטינים לשכור את החנויות.

על התושבים הפלסטינים נאסר לנסוע ברכב בכביש, וזאת אחת הסיבות לנטישה. על חלק מהכביש גם נאסר עליהם ללכת ברגל, "מסיבות ביטחוניות". קצת תמוה שלבית הקברות מותר להם להגיע ללא כל בדיקה, כשהוא ממוקם ממש מעבר לכביש.

בסוף הכביש, בדיוק בפיתול במעלה הגבעה, ניצב מחסום צבאי. פלסטיני שרוצה לצאת לא נבדק ביציאה, אלא רק בחזרה. אם הוא רוצה לבקר משפחה או חברים בחברון שבשטח B, עליו לצעוד כברת דרך ארוכה.

שיאו של הסיור, ולמעשה גם סיומו, הגיע לאחר שעברנו את מחסום הבידוק. זה היה רגע מכונן, בו קיבלנו המחשה למתרחש בשטח, ומיהם למעשה אדוני העיר הכבושה. למרות שהיו לנו אישורים וסיכומים מראש עם הדרג הבכיר בצה"ל, הקצין בשטח מנע מאתנו להמשיך ברגל לתל רומיידה.

תחילה הוא הראה לנו צו כללי, המסמיך אותו לא לאפשר מעבר למי שאינו תושב השכונה. אח"כ, בעקבות לחץ מצידנו (כאן המקום לציין שבקבוצת הסיור השתתפו גם ימנים וגם שמאלנים), הגיע המח"ט, ואמר שלמען ביטחוננו ועל מנת שתשומת הלב שלו לא תתמקד בנו, הוא לא יכול לאפשר לנו להיכנס.

במקום התפתח ויכוח, אליו הצטרף עופר אוחנה, המתנחל שלכאורה בעט את הסכין באירוע של אזריה לכיוון המחבל ההרוג. הוא נסע לידנו ברכבו במורד הדרך, וניסה להפריע לנו לשמוע את דברי הצעיר הפלסטיני, שנאלץ לרדת מביתו כדי לפגוש אותנו.

זאת אחת הדוגמאות לכיעור ולחוסר השוויון של חיים תחת כיבוש. נראה שצה"ל, הצבא החזק, הופך לשבוי בידי מתנחלים, העושים ככל העולה על רוחם. הם, המתנחלים, הם אדוני הארץ. החוק הישראלי – שלא מאפשר לעצור נערים מתחת לגיל 14 – לא חל על נער פלסטיני. נער פלסטיני שיידה אבנים, מספר לנו המדריך, ייעצר ויראה את הכלא מבפנים, גם לתקופה ארוכה, לעיתים גם מבלי לראות עו"ד או חוקר נוער.

לפי עדויות של חיילים, אשר שירתו בחברון, הצבא נדרש להגן על המתנחלים בעזרת פטרולים, בידוקים בטחוניים, מעצרים, מחסומים, וכניסות אקראיות לבתים של פלסטינים.

המציאות הקשה שראינו, רק משקפת את כל מה שקורה בגדה המערבית הכבושה, אבל באה לידי ביטוי ביתר שאת בחברון. יש כאן חלוקה בין אדונים ונחותים, והיא חדה וברורה. האלימות היא שפת הקיום, והחוק והצדק נשחקים בהתמדה.

קשה להישאר אדישים כאשר רואים מקרוב אנשים, הנאלצים לחיות ללא זכויות תחת מגפי הכיבוש, ללא חופש תנועה וזכויות בסיסיות, כבר למעלה מיובל שנים.

השלטון בעשר שנים האחרונות, לא עשה שום צעד להגיע להסדר מדיני, ורק נכנע לסחטנות של קומץ משיחיים קיצוניים.

אז אם אתם לא מסכימים עם המציאות הזאת, לכו להצביע ב-17.9! המחנה שלנו לא קטן יותר, הוא פשוט מפונק ועצלן. אבל אפשר לנסות לשנות. זיכרו, לא תהיה לנו הזדמנות נוספת.

הצצה אל הסיור שלנו והשיח עם החיילים: