"האיש שחשב שאשתו היא כובע" בחאן: אני חשבתי שאתרגש

המסע למסתורי המוח האנושי, שביימה ג'יטה מונטה, מוצג בצורה פשטנית רוב הזמן ולכן אינו מצליח לייצר חוויה רגשית או אינטלקטואלית. למה רק גברים משחקים בהצגה? לנשים אין מוח?

Print Friendly

★★★★★

כבר מהשם הלא שגרתי – "האיש שחשב שאשתו היא כובע", ניתן להבין שלא מדובר בעוד הצגה. פיטר ברוק, מגדולי הבמאים במאה העשרים, ומארי הלן אסטיין כתבו את המחזה בהשראת ספרו של הנוירולוג וחוקר המוח הנודע אוליבר סאקס.

קצת יומרני. צילום: יעל אילן

המחזה מציג שורה של מפגשים בין רופאים למטופלים. כל מפגש חושף תופעה מדהימה או הפרעה שמתרחשת במוח שלנו. החל מאוטיזם ועד אדם שרואה רק חצי ממה שנמצא מולו ולכן הוא מגלח רק צד אחד של פניו. או אדם אחר שחושב שאשתו היא כובע. כולם סיפורים של בני אדם אמיתיים, שנלחמים באומץ כדי לשרוד ולהשתלב בחברה הנורמאלית לכאורה שלנו.

זו אינה הצגה במובן הרגיל של המילה, אלא מעין מסע אל מסתורי המוח האנושי או כפי שהבמאית ג'יטה מונטה מגדירה – מחקר תיאטרלי. הבעיה, שהמסע הזה או המחקר הזה מוצג בצורה פשטנית רוב הזמן ולכן אינו מצליח לייצר חוויה רגשית או אינטלקטואלית. חשבתי שאתרגש, אבל נותרתי מרוחק רוב הזמן, מלבד הקטע שבו דודו בן זאב משחק אוטיסט.

כך למשל משפט נפלא שאומר אחד המטופלים – "יש לי קונפליקט בין הגוף לנפש" – המשפט הזה הולך לאיבוד ולא זוכה לטיפול מעמיק מבחינה דרמטית. חולשתו של המחזה בולטת עוד יותר על רקע הבימוי של ג'יטה מונטה. מונטה שמה דגש על משחק אמין, וזה בסדר. אבל מתבקש כאן בימוי יצירתי במיוחד כדי לעורר עניין מעבר לטקסט. גם עיצוב הבמה אינו מעורר השראה. איפה המוח היצירתי של היוצרים? ארבעת השחקנים – דודו בן זאב, איתי שור, יואב היימן ושחר נץ עושים כמיטב יכולתם בתנאים הנוכחיים.

למה רק גברים? צילום: יעל אילן

מה שעוד הפריע לי בהצגה, שמשחקים בה רק גברים. לנשים אין מוח? או שמא המוח של האשה מושלם, והבאגים נמצאים רק במוחו של הגבר? זה בכלל לא משנה אם יש או אין במחזה המקורי תפקידים לנשים. בתיאטרון מותר הכל, ודמויות נשיות היו יכולות לתרום צבע, עומק ועניין להצגה.

ההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע" היא ניסוי מעניין. קצת יומרני לקרוא לזה מחקר תיאטרוני. לכל היותר יש כאן הצצה מסקרנת ולעיתים משעשעת לנבכי המוח האנושי. לא פחות, אבל גם לא יותר.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, הצגות, תיאטרון, תרבות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.