12 סיפורים/ ויליאם פוקנר – סקירה

הסיפורים ב"12 סיפורים" של ויליאם פוקנר דורשים פענוח, הם צופנים סוד שלוקח זמן לחשוף אותו. ההנאה מסיפוריו של פוקנר מחלחלת לאט

Print Friendly

לסופר האמריקני ויליאם פוקנר יש תרומה לא מבוטלת לעבודת התזה שלי. בפוקנר נתקלתי לראשונה כשלמדתי בחוג לספרות, בשיעור "מבוא לסיפורת" של פרופ' מנחם פרי. פרי ביקש להראות, בין השאר באמצעות הסיפור "ורד לאמילי" של פוקנר, כי הסדר שבו האינפורמציה מפוזרת במהלך הסיפור משפיע על הקליטה וההבנה שלנו את הסיפור. כך, העובדה שאמילי מתוארת בתחילת הסיפור באופן מכובד ("כשהייתה בחיים, היתה מיס אמילי מסורת, חובה ודאגה"), מקשה עלינו להאמין כי היא רצחה את האהוב שלה. את הרעיון לפיו יש משמעות לסדר שבו אנחנו נחשפים לאינפורמציה יישמתי בתזה שלי, והוכחתי אותו גם בטקסטים משפטיים. וכשהסברתי את הרעיון של התזה לאנשים שלא באים מעולם המשפט, כמעט תמיד השתמשתי בדוגמא של "ורד לאמילי". אם כן, הפרחים – או שמא נאמר, הוורדים – על הזכאות שלי לתזה – לפוקנר.

"ורד לאמילי" הוא אחד הסיפורים בספר "12 סיפורים" שמאגד סיפורים קצרים שכתב פוקנר. כמו "ורד לאמילי", סיפורים רבים בקובץ, למשל "ספטמבר קשה", "ראה", "היה הייתה מלכה" או "ניצחון על ההר", מתרחשים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ומשקפים את האיבה שקיימת בין "הדרום" לבין "הצפון" בארצות הברית, או את המתח הגזעי בין לבנים ושחורים. מכיוון שסיפורים אלו נטועים כה עמוק בהיסטוריה האמריקנית, הקורא הלא-אמריקני עלול לחוש בקריאתם זרוּת מסוימת, כאילו הוא נקלע לשיחה של אנשים אחרים שכוללת שפת קוד ייחודית או "בדיחות פנימיות" שנפלאות ממנו ורק אמריקנים יבינו. לכן בעיניי, דווקא הסיפורים שאינם עוסקים במתח בין הגזעים או בין הדרום לצפון, כמו "כבוד" או "מֵעֵבֶר", ובמידה רבה גם "שני חיילים" ו"אסם מבוער" – הם הסיפורים הטובים יותר בקובץ.

אלו ואלו דורשים מידה רבה של סבלנות והבנה ליחסים בין הגזעים ובין המינים המשתקפים בסיפור – שכן הסיפורים מתרחשים כאמור לפני כמאה שנה – אם כי לזכותו של פוקנר ייאמר שהוא לועג הן למדכאים והן למדוכאים; אלו ואלו רצופים דימויים ומטאפורות נהדרות, כמו "החלונות ההרוסים היו כמו עיניים נגועות בקטרקט" (מתוך הסיפור "עלים אדומים"), או "היה בה משהו מהאיכות ההרואית של פסלים" (מתוך "היה היתה מלכה").

*

בראיון ל-“Paris Review” ב-1956 פוקנר ציין כי:”I’m a failed poet. Maybe every novelist wants to write poetry first, finds he can’t, and then tries the short story, which is the most demanding form after poetry”.

באמירותיו אלו של פוקנר יש בכדי לשפוך אור על הסיפורים בקובץ. מחד, הסיפורים של פוקנר הם אכן תובעניים, הם אינם נפרשים כמו מניפה, אם לשאול את הדימוי של יונה וולך; הם דורשים פענוח, הם צופנים סוד שלוקח זמן לחשוף אותו. ההנאה מסיפוריו של פוקנר מחלחלת לאט.

אולם ההשוואה בין שירה לבין סיפורים קצרים גם מעמידה את האחרונים בצל הראשונים; בעוד בשיר יש קסם מסוים, ששורה עליו גם אם לא מבינים אותו לחלוטין, בסיפורים קצרים יש אולי פליאה, אבל אין קסם. לכן בכדי ליהנות מסיפוריו של פוקנר נדרש זמן, אפילו – כפי שאני עשיתי בחלק מהסיפורים – לקרוא את הסיפורים פעמיים. הסיפורים של פוקנר אינם לאלו המבקשים גירוי או סיפוק מידיים.

12 סיפורים • ויליאם פוקנר • מאנגלית: רחל פן • פן הוצאה לאור, ספרי חמד, ידיעות אחרונות • 2018 • 272 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.