במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית נפתח מקבץ תערוכות חדש העוסק בדיוקן ומשמעויותיו. שש אמניות ואמן אחד מציגים נקודת מבט לדיוקן האישי, החברתי, הגיאוגרפי, תוך התייחסות לזמן החולף. מקבץ מגוון וצבעוני שלעיתים אף בועט בבטן. כדאי לראות.
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
התערוכה "זמן דיוקן 1" ("זמן דיוקן 2" יוצג במרץ), עוסקת ביחסים בין מראה הדיוקן לבין ייצוגו הפלסטי, בין החוץ לבין הפנים. פרשנויות המציגים למושג דיוקן, שונה מאחד לשניה או השני. יש כאלה שאצלם המקום הפיזי או החברתי הוא הדיוקן ויש כאלה שאצלם תהפוכות הזמן העוברות על הדיוקן – הן הדיוקן. שש נשים אמניות, מציגות נקודות מבט נשיות העוסקות בדיוקן אימהות, משפחה, חברות, מחאה, כאב ואילו האמן/גבר היחידי בתערוכה, מציג את סיכום עשייתו האמנותית המתייחסת למקורותיו – ביתו ומורשת אביו.
מריה סאלח מחאמיד: אנא הוּן
בכניסה למוזיאון, על קיר ענק, תלויה עבודתה החדשה של מריה סאלח מחאמיד, "אנא הוּן" (בעברית, "אני כאן"), המתארת את שעבר עליה בשנה החולפת, שהיתה שנה דרמטית במיוחד בה היא נמצאה בין חיים ומוות. נתינה, פציעה, חתונה – אלו הם התהליכים הדרמטיים בעקומת הפיק הדרמטית והטרגית, המסתיימת באופטימיות. היצירה מצוירת על מגילת בד לבנה, בעירוב של דימויים וסמלים ובשפות רישום שונות, החל בהיענותה לפנייה מבית החולים הדסה בירושלים לתרום מח עצם מגופה לנער אלמוני, דרך מעורבותה בתאונת דרכים קשה על כביש 6, שבה התנגשה במכוניתה משאית כבדה שהובילה עגלים לשחיטה ועד חתונתה, שנערכה לא מכבר, עם בחיר ליבה רמי חביב-אללה, שליווה אותה במסירות בתהליך החלמתה.
אוצרת: איה לוריא
נטליה זורבובה: דְיֶּבוֹצְ'קִי
בתערוכתה "דְיֶּבוֹצְ'קִי" (ברוסית, בנות) נטליה זורבובה מאפשרת לנו להביט אל תוך המרחב הפרטי שלה, ומשתפת את הצופה בחוויות של אישה מהגרת החיה במרחב הישראלי. ה "רוסייה", נדרשת להתמודד עם זהות ושייכות, ולנסות לפענח את קודי ההתנהלות החברתית של ה"ותיקים". בתערוכה, זורבובה מתארת את המציאות בסגנון פיגורטיבי צבעוני, שנתפס אף הוא בתחילת דרכה כמיושן וזר. דיוקן הבית שלה מכיל סצינות מחייה שלה ומחיי ביתה היחידה וחברותיה בעידן העכשווי. נטליה זורבובה משתייכת לקבוצת האמנים ברביזון החדשה.
אוצרת: איה לוריא \\ טקסט: לנה רוסובסקי
איריס נשר: מחוץ לזמן
איריס נשר, החלה את הפרויקט על תערוכת הצילומים שלה לפני שלוש שנים. בצילומים, היא תיעדה את בנה ארי כשהוא ישן או עושה עצמו ישן, במוזיאונים בהם ביקרו בשנים החולפות, החל מגיל שש ועד לגיל שבע עשרה. הפרויקט נקטע לפני שנה באסון הטרגי בו ארי נהרג בתאונת דרכים. נשר התלבטה אם לקיים את הצגת התערוכה ובשיתוף עם האוצרת הוצע לקיימה באופן שונה. הצילומים מוצגים כסטילס בוידיאו, מלווים במוסיקה הולמת ומשקפים את דיוקן הצלמת כבעלת הומור עדין אך מלא אהבה לבנה הישן דווקא במרחבים קלאסיים של מוזיאונים. את הסדרה חותמים 2 צילומי דיוקני סלפי של נשר שצולמו בהפרש של חצי שנה אחד מהשני, ומבטאים את התמודדותה עם הכאב והצער.
אוצרת: איה לוריא
ורד אהרונוביץ': שעון הקוקייה
הדיוקן האוטוביוגרפי של ורד אהרונוביץ' הוא מיצב פיסולי – בית בובות, העתק הבית שלה ברמת הגולן. בבית על חדריו, דרים בני המשפחה כבובות מיניאטוריות מפוסלות, הנעות בפעילויות יומיומיות מתוזמנות כשעון קוקיה. הצופים מוזמנים "להציץ" מבעד החלונות אל הפרטיות והאינטימיות, בחדר השינה, בשירותים, בפינוי הזבל. כל הפעילויות חוזרות על עצמן בתהלוכה גרוטסקית המביעה את חלוף הזמן. משעשע ומפתיע ברעיון ובביצוע.
ורד אהרונוביץ' היא זוכת מענק לורן ומיטשל פרסר לאמנות עכשווית לשנת 2019
אוצרת: איה לוריא
אליסון צוקרמן: ליצור מענן
אליסון צוקרמן, היא אמנית ניו-יורקית צעירה, אשר זכתה לכינוי "DJ של עולם האמנות". היא התגלתה דרך האינסטגרם. גלריה ניו יורקית רכשה את כל עבודותיה והציגה אותם ביריד האמנות ארט באזל במיאמי. האוצרת, תמי כץ פרימן, החיה במיאמי, התוודעה לעבודותיה ביריד והמליצה להציגה בארץ. הקנבסים הענקיים שלה מורכבים מקולאז'ים שהורכבו דיגיטלית במחשב והודפסו על קנבסים. צוקרמן מציירת על הקנבסים ומוסיפה/משנה/מדגישה בעבודת מכחול. התכנים ביצירות, לקוחים מציורים של גברים המציירים נשים, מהאמנות הקלאסית עד העכשווית והיא נותנת להם פרשנות חדשה, כמלכות בסצינות אלימות שבהן הן אמורות להיות פגיעות אך יוצאות מועצמות וחזקות. דיוקן האישה העכשווית במאה ה-21.
אוצרת: תמי כץ-פרימן
חנה לוי: הפנים שלי
לאורך שנות פעילותה בארץ, משנות השלושים ועד שנות התשעים של המאה העשרים, שמה של הציירת חנה לוי (2006-1914) היה מוערך מאד בקרב קהילת האמנים, האוצרים ומבקרי האמנות. למרות זאת, היא לא הצליחה לפרוץ את המעגל המצומצם יחסית של הקהל שאליו נחשפה יצירתה. לוי הרבתה לצייר דימויי נשים (חלקן אנונימיות וקצתן מתוך מעגל מכרותיה) ודיוקנאות עצמיים, תוך שילוב של חומרים וטכניקות: גיר, פסטל, אקוורל וחול. זהו מחווה לציירת דיוקנאות מרתקת ומלאת הבעה.
אוצרת: רותי חינסקי־אמיתי
ציבי גבע: דרך איפה אני מגיע
באולם המרכזי גבה התקרה, המרשים והמואר, מוצגת תערוכתו של ציבי גבע "המקום ממנו אני מגיע" המורכבת משלושה מדיומים: קיר מצויר, מיצב צמיגים וקולאז' ענק של קנבסים מצוירים. במרכז האולם ניצב מיצב ענק של צמיגים דחוסים המיועדים למיחזור. המיצב מסמל את יצירתו שהוצגה בביאנלה בונציה והיתה מורכבת מצמיגים מחוברים באזיקונים אשר כיסו את קירות הביתן הישראלי. המיצב הנוכחי משנה את מצב הצבירה של הצמיג, מהיותו מלא אוויר ותנועתי, לכזה שאיבד את כוחו ומת. את קיר הקנבסים תכנן ציבי גבע מראש בהתאם לגודל הקיר. גם פה יש איזושהי דחיסה של 35 קנבסים שבכל אחד ציור שונה והם נדחסים ביחד למסגרת כפויה. קיר הגרפיטי לצד המדרגות מרוסס כולו בשכבות צבעים כהים המוחקות את השכבות הקודמות ומייצרות הווה חדש. הקדרות של הקיר מתחברת לצבע השחור של מסת הצמיגים במיצב הדחוס. התערוכה מייצגת את דיוקן העשייה שלו לאורך השנים. גבע מסביר כי עשייתו היא אנטיתזה לעיסוקו המדויק של אביו שהיה ארכיטקט באוהאוס. למרות אי הסדר, גבע דווקא מצליח לשקף סדר מאד מדויק באי סדר לכאורה.
קרדיט צילומים: שרה פלד
נעילה: 25 לינואר 2019
במקביל להצגת התערוכה, יקיים המוזיאון סדרת הרצאות פסיכואנליטיות המתייחסות לאמניות המציגות (מטעם מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו). המרצים ערכו מפגשים מקדימים עם האמניות שבחרו, שוחחו על רעיונות וגיבשו יחד נושאים לשיחה עם הקהל.
\\ ד"ר אונה ראובן תדון במושג אמנות האבל בתערוכתה של איריס נשר ב-8/11/2019, 11:00.
\\ דורית רינגרט תדון בתרומת מח העצם של מריה סלאח מחמיד ב-13/12/2019, 11:00.
\\ ד"ר גילה עפר תדון בנשיות מפרספקטיבה פסיכואנליטית בהתייחס לתערוכתה של נטליה זורבובה, ב-27/12/2019, 11:00.
\\ ד"ר גד בן שפר ידון בדחף האנושי לדעת את האחר ואת עצמנו, כיסוד הכרחי בהתפתחות, בהתייחס לבית משפחתה של ורד אהרונוביץ'. ב-10/1/2020, 11:00.
\\ חני בירן תדון בהקבלה בין עבודותיה של אליסון צוקרמן, לבין מורכבות נפש האדם בתקופתנו. ההרצאה תנעל את מקבץ התערוכות ב-25/1/2010, 11:00.
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית הבנים 4, הרצליה.