מותחן קליל חסר ערך מוסף: על "האחרות" של שהרה בלאו

הספר "האחרות" של שהרה בלאו עוסק בנשים שבחרו שלא להביא ילדים לעולם, תופעה חברתית שאינה שולית כבעבר. אלא שהספר מחמיץ את ההזדמנות להעמיק בתופעה זו, והקורא והקוראת נותרים עם מותחן קליל החסר ערך מוסף

Print Friendly

הספר "האחרות" של שהרה בלאו עוסק בנושא רציני מאוד באופן חובבני להפליא. הספר נפתח ברציחתה של דינה, פעילה פמיניסטית שעושה נפשות למען אל-הורות, קרי הבחירה שלא להוליד ילדים. גופתה של דינה נמצאה כשבובת תינוקת דבוקה לגופה, ועל מצחה נחרתה כאות קין המילה "אימא". עוד המשטרה מנסה לפענח את הרצח של דינה, ושחקנית ידועה בשם נעמה נרצחת אף היא באופן דומה לאופן שבו דינה נרצחה. המשותף לדינה ונעמה, כמו גם לשילה המספרת, הוא שכולן היו חברות לספסל הלימודים באוניברסיטה, ואף כרתו ביניהן ברית לפיה הן לא ילכו בתלם הדתי הבורגני שמכתיב חיים נוחים של משפחה וילדים; הן יהיו אחרות. האם אחרותן היא הסיבה לרציחתן? האם הברית שהאחרות כרתו היא ברית דמים שהביאה למותן של דינה ונעמה?

התמה שעומדת במרכז הספר, אל-הורות, מבקיעה בשנים האחרונות את גבולות הטאבו החברתי. אם בעבר זו הייתה תפישה שולית, שרק מעטים ומעטות החזיקו בה, כיום עמדה זו תופשת יותר ויותר נפח במרחב הציבורי. התבוססותה של הבחירה שלא להביא ילדים מזמינה העמקה בתופעה חברתית זו, במניעים ובאידיאולוגיה שעומדים מאחוריה, ובהדהודים, כמו גם בהתנגדויות, שבחירה זו יוצרת. וכיוון שבלאו ממקמת את סיפורה בחברה הדתית-לאומית, מעניין עוד יותר לראות כיצד היא מתארת את הגלים שהתופעה יוצרת בחברה שמרנית זו.

אלא שהספר של בלאו מחמיץ את ההזדמנות להעמיק בתופעה זו, והקורא והקוראת נותרות עם מותחן קליל החסר ערך מוסף; הספר לא עוסק באידיאולוגיה או הסיבות לתופעה זו ולא בהדהודים שלה, בחברה הדתית או בכלל. גם אם הרציחות בספר מבקשות לשקף את השיח האלים הקיים בחברה הישראלית בנוגע לאל-הורות, עדיין ניתן היה להעמיק יותר בתופעה זו. מצד שני, הקורא לא יוצא נשכר ממסגור העלילה כמותחן; בלאו אינה מפגינה יכולות כתיבה בלשיות יוצאות דופן, ואולי אף להיפך: נדמה כי העובדה שהעלילה מתרחשת בישראל מאפשרת לכותבת לחפף בהליכי החקירה, ולתלות, במשתמע, את החקירה הרשלנית שבסיפור בגופי החקירה הישראליים חסרי-הערך.

יתרה מזו: לא זו בלבד שהתופעה החברתית של האל-הורות לא מקבלת ביטוי משמעותי בספר, עלילת הספר – ומטעמי ספוילריות לא אוכל להרחיב בכך – מאיינת הלכה למעשה את הלגיטימציה של האל-הורות. גם במקרה זה, ביטול האפשרות שלא להוליד ילדים לא נעשה באופן שזוכה להנמקה. כלומר, "האחרות" לא מבקש לרומם את האל-הורות אלא להפך, להוכיח את מופרכותה.

*

על אף שמדובר בספרה הרביעי של בלאו (קדמו לו "יצר לב האדמה", "נערות למופת" ו"היתד"), "האחרות" עדיין סובל ממאפיינים רבים של כתיבה בוסרית. דוגמא אחת לכך הן הערות רבות בספר שהן מעין תת-המודע של הגיבורה הראשית, שמסומנות בכתב נטוי ומלוות לעיתים רבות באינפלציה של סימני קריאה. למשל, שילה מתארת כיצד האקס שלה מודיע לה שגם הוא לא מעוניין בילדים כמוה: "הוא השיב שגם הוא אינו מעוניין – שקר! הם תמיד יהיו מעוניינים, במיוחד האנוכיים שבהם – והתמיד בגישה זו"; או באחת מחקירותיה שילה פולטת "את באמת חושבת שרצחתי אותה?" ומיד אחר כך נכתב "אין לי מושג איך השאלה הזו יוצאת לי מהפה, עוד פעם!" פרט לכך שהערות אלו מעיקות על הקריאה, בעיניי אם הכותבת צריכה "להכריז" על רגש או מחשבה של אחת מדמויותיה סימן שהכתיבה לא מצליחה למען את עצמה לקוראים.

מאפיין נוסף של כתיבה בוסרית הוא שהספר מסתיים בקול ענות חלושה. לאחר שתעלומת הרציחות נפתרה, בלאו מוסיפה מעין "אחרית דבר" (אם כי היא אינה מוגדרת כך), שבה היא "מעדכנת", כל פעם בשניים-שלושה משפטים בלבד, על דמויות משנה ועלילות משנה בסיפור. פסקאות אלו נדמות יותר כמו קווצות של עלילה שנותרו על רצפת חדר העריכה מאשר לסיום ראוי לסיפור. כשם שסיפור חייב להתחיל בקול תרועה רמה, כך עליו להסתיים בקול תרועה רמה.

האחרות • שהרה בלאו • זמורה-ביתן מוציאים לאור • 2018 • 223 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.