מאיר שמגר, נשיא העליון לשעבר הלך לעולמו

אחת מאושיות המשפט בישראל, שפתח את שערי העליון לתושבי השטחים הכבושים, שקבע שאישה אינה צריכה להתנגד ליחסים כדי שהדבר יחשב לאונס, שזכותו וחובתו של בית המשפט להתערב ולתת ביקורת שיפוטית על חקיקה וכי חופש הביטוי גובר על הוראות לשון הרע, הלכה היום מאתנו אבל תורתה משמשת כנר לבכירי בית המשפט והציבור כולו

Print Friendly

מאיר שמגר, שופט ונשיא בית המשפט העליון (בדימוס), הלך הבוקר (שישי) לעולמו והוא בן 94.
שמגר מונה לכהן כשופט בבית המשפט העליון בשנת 1975, לאחר שמילא את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וב-1983 מונה לתפקיד נשיא בית המשפט העליון. שמגר כיהן בתפקיד כ-12 שנה, עד לפרישתו בשנת 1995 והא בן 70.

ממשרד המשפטים נמסר כי הרשות השופטת מרכינה ראשה ומודיעה בצער רב על פטירתו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט מאיר שמגר, אשר הלך לעולמו היום.

הנשיא בדימוס שמגר מונה לכהן כשופט בבית המשפט העליון ביולי 1975, לאחר שמילא את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. באפריל 1982 מונה לממלא מקום (משנה) לנשיא בית המשפט העליון וב- 28 בנובמבר 1983 מונה לנשיא בית המשפט העליון – תפקיד שבו כיהן כ-12 שנה, עד לפרישתו במלאות לו 70 שנים ב- 13 באוגוסט 1995.נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, ושופטיו, מנהל בתי המשפט, השופט ד״ר יגאל מרזל, שופטי ועובדי מערכת בתי המשפט הודיעו בצער רב על מותו וכי הם משתתפים באבל הכבד של משפחת שמגר ושל כל הציבור בישראל. על מועד הלוויה וטקס האשכבה שייערך בבית המשפט העליון תצא הודעה נפרדת.

מאיר שמגר ז"ל (צילום: וויקיפדיה תחת רישיון Creative-Commons )

מאיר שמגר ז"ל (צילום: וויקיפדיה תחת רישיון Creative-Commons )

שמגר נולד ב-13 באוגוסט 1925; ב-1975 מונה לשופט בבית המשפט העליון ובשנים 1995-1983, תקופה של כ-12 שנה, כיהן כנשיא בית המשפט העליון. הוא שירת בין היתר כפרקליט הצבאי הראשי בשנים 1968-1961 והיה היועץ המשפטי לממשלה בשנים 1975-1968, אז מונה לשופט בבית המשפט העליון.
לשמגר שלושה ילדים מאשתו גאולה, שממנה התאלמן בשנת 1983, והוא סב לנכדים. הוא התחתן בשנית עם השופטת בדימוס מיכל רובינשטיין, שכיהנה כסגנית נשיא בית המשפט המחוזי תל אביב.

מאיר שמגר נולד בדנציג (כיום גדנסק בפולין) כמאיר שטרנברג. הוא עלה לישראל בשנת 1939 ולמד בגימנסיה בלפור בתל אביב. למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומשפטים בבית הספר המנדטורי למשפטים ולאחר מכן בלונדון.

בצעירותו התגייס לפלמ״ח ולאחר מכן הצטרף לאצ״ל והשתתף בפעולותיו, ולימים היה בין אנשי אצ״ל ולח״י שהוגלו למחנות המעצר באריתריאה. במהלך מאסרו באריתריאה המשיך בלימודי משפטים בהתכתבות, והשתתף באחד מניסיונות הבריחה מהמחנות. עם קום המדינה ב-1948 שב לישראל.
לאחר שובו התגייס לצה״ל ובמלחמת העצמאות שירת בירושלים. לאחר המלחמה סיים את לימודי המשפטים וב-1950 החל לשרת בפרקליטות הצבאית ושינה את שם משפחתו במצוות ראש הממשלה דוד בן גוריון משטרנברג לשמגר. ב-1956 מונה לסגן הפרקליט הצבאי הראשי וניצח על מלאכת חקיקת חוק השיפוט הצבאי משנת 1955, ויצר כלי משוכלל ומודרני שהקדים את חוק סדר הדין הפלילי האזרחי משנת 1965. ב-1961 מונה לתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי. בתפקידו זה עיצב את התשתית המשפטית של הממשל הצבאי ביהודה ושומרון וחבל עזה לאחר מלחמת ששת הימים.
לאחר סיום שירותו בצה"ל מונה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שאותו מילא בין השנים 1968 ל-1975.

שמגר: תושבי השטחים המוחזקים רשאים לפנות לעליון

מיד לאחר מלחמת ששת הימים הנחה כי המדינה לא תתנגד לפנייה של תושב השטחים המוחזקים לבית המשפט הגבוה לצדק. על הנחייה זו כתב בספרו האוטוביוגרפי "תם ולא נשלם – פרקי חיים" שיצא לאור בשנת 2015 כי זו אחת ההחלטות החשובות שקיבל כיועץ משפטי והוא מסביר: "האידיאולוגיה שעמדה בבסיס הרעיון אמרה שיש לקיים פיקוח שיפוטי יעיל על פעולות הצבא, והדבר אפשרי רק על ידי מתן אפשרות לאדם שנמצא בשטח המוחזק לפנות לבית המשפט האזרחי, המפעיל פיקוח משפטי עליון על קיום הנורמות של הדין המינהלי".

מינויו לעליון: זו לא רק זכותו של בית המשפט להתערב, אלא גם חובתו

ב- 1 ביולי 1975 מונה לשופט בבית המשפט העליון וב-30 באפריל 1982 מונה לממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון. ב-28 בנובמבר 1983 מונה לנשיא בית המשפט העליון – תפקיד שבו נשא עד 13 באוגוסט 1995.
 עת מלאו לו 70. בנאום פרישתו אמר: "אין דמוקרטיה אמיתית יכולה להתקיים לאורך זמן, אם היא יוצרת 'אזורי ביטחון' רחבים מדי ומתרחבים מדי, שנועדו להגן על קבוצה או על פרט, אך שוללים את חופש פעולתם של הרבים האחרים".

על תפקיד בית המשפט כתב: "אני דוגל בכך שזו לא רק זכותו של בית המשפט להתערב, אלא גם חובתו, בהיותו מרכז הכובד של יצירת נורמות לציבור. בית המשפט אמנם לא נבחר ישירות בידי הציבור, כמקובל בערכאות מסוימות בארצות הברית, למשל, אך חבריו נבחרים על פי ערכיהם האישיים ואיכותם המקצועית, והדבר מעניק לו משקל מצטבר רב. הוא מייצג את מה שהציבור מצפה לו ממנהיגיו. בתי המשפט זכו תמיד לאמון רב מצד הציבור ונהנו מסמכות מוסדית. היא נבעה מן הכוח שניתן להם לגבש את עקרונות החוק ולהצהיר עליהם". (עמ' 210 בספרו).

אסור שתהיה גדר סביב העליון, עליו להיות פתוח ונגיש לכל אדם

כנשיא, היה שמגר הרוח החיה מאחורי פרויקט בנייתו של היכל בית המשפט העליון החדש בגבעת רם בירושלים והמעבר אליו בראשית שנות ה-90. בספרו האוטוביוגרפי סיפר כי התעקש שההיכל החדש לא יוקף גדר, כהצהרה על כך שכל אדם יכול לגשת לבניין.

ראש הועדה שחקרה את רצח רבין וחתן פרס ישראל

לאחר פרישתו מכס השיפוט שימש בורר בסכסוכים שהופנו אליו מבתי המשפט או ישירות על ידי הצדדים וכן עמד בראש מספר ועדות חקירה, ובהן ועדת החקירה הממלכתית שעסקה ברצח ראש הממשלה יצחק רבין, ועדת החקירה הממלכתית בנושא טבח מערת המכפלה וועדת החקירה בנושא הקשר בין זיהום מי נחל הקישון לבין מחלתם של לוחמי חיל הים שצללו בנחל.
ב-1996 הוענק לשמגר פרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

ראש ההרכב שזיכה את איוואן האיום" ממחנה המוות טרבלינקה

ב-29 ביולי 1993 היה שמגר ראש הרכב של חמישה שופטי בית המשפט העליון שישב כערכאת ערעור ופסק כי זיהויו של דמיאניוק כפושע המלחמה "איוואן האיום" ממחנה המוות טרבלינקה בפולין מוטל בספק, ועל כן הוא זכאי מחמת הספק. שמגר הדגיש בפסק הדין כי הוא ניתן הגם שאין ספק בשקריות גרסתו של דמיאניוק, שלפיה העביר את המלחמה כשבוי, היות שלכל הפחות סייע לנאצים בעת ששימש כשומר במחנות. בסיום פסק הדין נכתב כי "תם ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם".

סמכותו של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על חקיקה של הכנסת

שמגר ישב בראש הרכב מורחב של תשעה שופטים בעניין בנק המזרחי (ע"א 6821/93) שניתן בנובמבר 1995 וכתב את חוות הדעת הראשונה בתיק כנשיא בדימוס (בחודשי הכתיבה שלאחר הפרישה). בפסק הדין עוגנה סמכותו של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על חקיקה של הכנסת ולבדוק את התאמתה לפסקת ההגבלה הקבועה בחוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. בכל הנוגע לסמכותו של בית המשפט העליון לבקר את חקיקת הכנסת קבע הנשיא שמגר
כי "ברור כי הוראה בדבר מידרג נורמאטיבי המאפשר מתן החלטה בדבר היעדר תוקפו של חוק, יוצר מיניה וביה סמכות לבית המשפט. הגורם השיפוטי הוא כלי חשוב לקיומה הלכה למעשה של החוקה כדי שלא תישאר בגדר מסמך מדיני הצהרתי גרידא, או כדי שהפיקוח על החוקתיות לא יהיה רק פיקוח עצמי של הכנסת … לאור הוראותיו של חוק-יסוד: השפיטה ובהיעדר כל הוראה אחרת, אין גורם אחר – פרט לבית המשפט (הכללי או המיוחד) – היכול להכריע בחוקיות החוק, היינו, בהתאמתו לנורמות ולתנאים שנקבעו בחוק היסוד … בית המשפט העליון הוא הפרשן המוסמך לנוסחו של חוק, כמצבו בכל עת נתונה. חקיקת חוקה פירושה מסירת כוח לחברה, לערכיה ולעקרונותיה. בית המשפט העליון במשטר חוקתי הוא כלי לכפיית רצון המחוקק, שהוא הנציג הנבחר של העם, על כל אלה המוסיפים לחוקק חיקוקים או לבצע אקטים שלטוניים, לרבות המחוקק הראשי עצמו.

פסלו של שמגר מוצב בעליון (צילום תחת רישין CC BY-SA 4.0 - פסלה של רזיה גרשון)

פסלו של שמגר מוצב בעליון (צילום תחת רישין CC BY-SA 4.0 - פסלה של רזיה גרשון)

כרשות השופטת, בית המשפט הוא הפרשן הנאמן והמוסמך של דבר המחוקק

… כרשות השופטת, בית המשפט הוא הפרשן הנאמן והמוסמך של דבר המחוקק. בעשותו כן, בית המשפט אינו מכפיף את החקיקה לערכים ולעקרונות נפרדים משלו; שהרי אין ערכיו ועקרונותיו של בית המשפט אלא אלו המבטאים את תפיסתה של המדינה והחברה. אלו בעיקרם הערכים כפי שגובשו על-ידי המחוקק עצמו או כפי שגובשו בדין מאז קום המדינה במגילת העצמאות … בית המשפט מכפיף את החקיקה לערכיה ולעקרונותיה של החוקה, זו שכבר נכתבה וזו שהיא חלק מן המשפט הפוזיטיבי שלנו, מעיקרו של דבר. בית המשפט הוא הכלי העיקרי להבטחת קיומה וכיבודה של החוקה.

חופש הביטוי גובר על הוראות לשון הרע

במספר פסקי דין ביטא שמגר עמדה נחרצת בזכות חופש הביטוי. שמגר סבר כי הזכות לחופש הביטוי צריכה לגבור על הוראות חוק איסור לשון הרע, גם אם הדעה שהובעה מסתברת לאחר מכן כלא מדויקת או שגויה, ובלבד שנאמרה בתום לב. בפרט הדגיש את חשיבות חופש הביטוי בהבעת ביקורת על רשויות השלטון, לרבות על נושאי משרות ברשויות אלה, בציינו כי "אם יחשוש האזרח כי כל אי דיוק עובדתי, ככל שיראה פעוט וקל ערך, עלול לסבכו בהליכים משפטיים, הוא לא יהין למחות והביקורת תוחנק בעודה באיבה". (ד"נ 9/77 בפסקה 5 לפסק דינו).

זכותו של עיתונאי לשמור על מקורות המידע שלו

ברוח זו היה שמגר השופט שהכיר בזכותו של עיתונאי שלא לחשוף את מקורות המידע שלו על ידי חיסיון יחסי, הנתון לשיקול דעת בית המשפט (ב"ש 298/86 בן ציון ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב). בעצם ההכרה הרשמית בקיומה של הזכות לחיסיון ניתנה הגנה רבה יותר למקורותיהם של העיתונאים.

אישה אינה צריכה להתנגד ליחסי מין על מנת שהדבר יחשב לאונס

בפסק הדין בפרשת האונס בקיבוץ שמרת (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח') קבע שמגר כי אישה אינה צריכה להתנגד ליחסי המין על מנת שהדבר ייחשב אונס, אלא די בכך שלא הסכימה למעשה בציינו: "אין הצדקה והיגיון בכך שלצורכי מניעת חדירה לאיבר מינה של אישה תהיה דרושה יותר מאי-הסכמה מילולית. כל אדם בישראל נהנה מזכות יסוד לשלמות גופנית ולשמירת כבודו כאדם … גבר המתעלס עם אישה בהסכמתה אינו חייב לקרוא מחשבותיה ולחוש מיד כאשר חל שינוי בגישתה והיא פוסקת להסכים למעשה, אולם אם האי-הסכמה מובעת בדבריה או נובעת מהתנהגותה, די בה כדי להפוך בעילה – הנעשית בניגוד להבעת האי-הסכמה ¬לעבירה … אין הכרח בכך שהאי-הסכמה תובע בצעקות, בהיאבקות וכדומה. בוודאי, אין מקום לתמיהה מדוע פלונית לא צעקה כאשר הנסיבות היו כאלה שהיא ראתה עצמה בסכנה לו הייתה מביעה התנגדות קולנית, או אם הצעקה היא בנסיבות העניין חסרת תוחלת או תועלת. יש אף שאישה נוקטת שיטה של ניסיון שכנוע, ומבקשת להניא את האנס ממעשיו בדברים רוגעים. אין בכך, כמובן, כהוא זה ממידת ההסכמה החופשית."

 

 

Print Friendly

על אודות אליק מאור

ראש דסק חדשות - עיתונאי בעל וותק מעל 35 שנה.
פוסט זה פורסם בקטגוריה א, אקטואליה, בארץ, דמוקרטיה, חדשות בארץ, משפט, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.