זה לא מחזמר חתרני על העצמת נשים או טקסט שמתכתב עם Me Too. מדובר בקומדיה מוזיקלית קלילה עם נגיעות פמיניסטיות, שמטרתה לשעשע את הקהל ולהגחיך את הצבא. דיאנה גולבי הנפלאה והפרועה גונבת את ההצגה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
★★★★★
לפני הכל אני ממליץ לא להשוות בין הסרט המצליח מאוד של טליה לביא לבין המחזה המוזיקלי, שכתב (על-פי הסרט) אורן יעקובי. אומנם מדובר באותו סיפור, אבל אלה שתי יצירות נפרדות. יש כאלה שאהבו את הסרט ולא יאהבו את המחזמר. אחרים, שלא אהבו את הסרט, יאהבו את המחזמר.
הסיפור הוא על קבוצת חיילות באיזה בסיס נידח, שהתפקידים הכי קרביים שלהן הם להכין קפה ולגרוס מסמכים. אפס ביטוי עצמי. ומי שרוצה להתקדם ולתת ביטוי לכישורים שלה, מדכאים אותה. וכשאחת הגיבורות עוברת הטרדה מינית, לא מאמינים לה. החיילות המתוסכלות יוצאות למלחמה נגד המסגרת הצבאית הקשוחה והמסורבלת, שנשלטת כמובן על ידי גברים. החיילות הן המין החזק בסיפור, אבל זה לא מחזה חתרני על העצמת נשים או טקסט שמתכתב עם MeToo.
יש כאן תמהיל של חיילות שאפתניות, שבאמת רוצות לשבור את תקרת הזכוכית ולבטא את עצמן, עם כאלה שסוגדות לאיזה חייל מסוקס ומוכנות לעשות הכל כדי לזכות באהבתו, או מי שרוצה לשרת בקריה ולחלום על קניון עזריאלי. הכל נעשה בקלילות ובהומור. העימותים בין החיילות ובינן לבין החיילים, יוצרים מצבים משעשעים והזויים.
שני המינים מוצגים בצורה סטריאוטיפית, אין דיאלוגים מורכבים וכל הסיפור הוא פלקטי. ככה זה כשהמטרה היא לשעשע את הקהל ולהגחיך את הצבא. וזה בסדר. אנחנו במחזמר קליל ולא בדרמה עמוקה של צ'כוב. הבימוי של עידו רוזנברג זורם בדרך כלל ולפעמים מזכיר להקה צבאית משודרגת.
מה שאהבתי במיוחד ב"אפס ביחסי אנוש", זו האנרגיה הטובה על הבמה. הקצב מהיר, ההצגה זורמת והשחקנים לא לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי. לכך יש להוסיף את המוזיקה המדליקה של עילי בוטנר, שמקפיצה את המחזמר בכמה רמות. מבין השחקניות אהבתי במיוחד את מגי אזרזר, מעיין תורג'מן ומשי קליינשטיין, אבל מי שגונבת את ההצגה היא דיאנה גולבי הנפלאה והפרועה, שמפליאה במשחק ובשירה.
הקומדיה המוזיקלית "אפס ביחסי אנוש" היא לא "וואו", לא עברתי חוויה עוצמתית, אבל נהניתי כמעט מכל רגע.