קל לראות את הסרט "הקרב על מידווי" כגרסת של "פרל הארבור" של הבמאי רולנד אמריך. בדומה לבמאי מייקל ביי ("פרל הארבור"), אמריך בנה את הקריירה על סרטי פעולה עתירי תקציב, כמו "היום השלישי", "גודזילה" ואף "וושינגטון על הכוונת". עכשיו, הוא מפנה את תשומת ליבו לז'אנר מלחמת העולם השנייה, ומביא לחיים את הסיפור האמיתי של קרב מידווי למסך הגדול. הסרט "הקרב על מידווי" פועל כמחווה נוגעת ללב לאמריקנים וליפנים שלחמו באוקיאנוס השקט, אם כי מופרך על ידי תסריט מוגזם למדי.

"הקרב על מידווי" נפתח ב-07 בדצמבר, 1941 – היום בו יפן תקפה את ארצות הברית בפרל הארבור. כאשר אמריקה ספגה את הטרגדיה והחלה לקחת חלק פעיל במלחמת העולם השנייה, חיל הים של ארצות הברית פעל במרץ בכדי לתפוס את מקומו באוקיאנוס השקט ולנקום באויביו. לוטננט קומנדר אדווין טי. לייטון (פטריק וילסון) וצוות המודיעין שלו מסיקים שהיפנים מתכננים התקפה נוספת, כשהפעם הם מכוונים למידווי. בהתבסס על האסטרטגיה שלהם ומידע זה, חיל הים האמריקני נערך לתת מכה מוחצת, ושולח חלק מהאנשים הטובים ביותר שלהם, כמו דיק בסט (אד סקרין) להשתתף בקרב שיכול לקבוע את גורלה של אמריקה.

אחד ההיבטים המרשימים ביותר ב-"הקרב על מידווי" הוא שהסרט מאוד מכבד את שני הצדדים בסכסוך. ברור שחיילים אמריקניים מצטיירים כגיבורים בסיפור זה, אך מקביליהם היפניים אינם מצטמצמים לקריקטורות חסרות טעם של נבלים חד-מימדיים. ברור שאמריך וצוותו מעריצים מאוד את כל הגברים האמיצים שהיו במידווי, מה שהופך את סיפור העלילה לסרט עגול יותר מכפי שחושבים תחילה. אמריך גם עושה עבודה טובה בשמירה על טון עקבי, ומעולם לא מאבד את כוח הכובד בסיפור. ישנם רגעים אווריריים, אך אלו מרגישים טבעי ואינם מסיחים את דעת הצופים מהתמונה הגדולה יותר. ב-"הקרב על מידווי" יש מראה ותחושה של דרמת מלחמה של סרטי שנות החמישים, אך עם טכנולוגיה ויזואלית של היום.

במקביל, "הקרב על מידווי" נופל דווקא בתסריט של ווס טוק, שנשען מאוד על שורות מחץ ודמויות עם אופי צפוי. אפשר לטעון שהרכב השחקנים מרשים למדי, אולם לרבים מהם אין מקום להתבטא מלבד לעמוד בצייתנות בתדריכים צבאיים ו/או להשתתף בסצינות קרב. אפילו אלה שמוצבים כדמויות הראשיות בסרט, תקועים בדיאלוג לא אמין ובקשתות משחק קונבנציונאליות, מה שמונע מהם להשאיר כל רושם על הצופים. למען ההגינות, צוות השחקנים עשיר בכוכבים, כמו וודי הרלסון, דניס קווייד, אהרון אקהרט ו-ניק ג'ונאס, כולם מוצקים בתפקידיהם ומכבדים את האנשים האמיתיים שהם מגלמים, אך קטעי הטקסט שלהם כתובים דק. אמריך בהחלט ניסה להכיר לצופים כמה שיותר מלוחמי מידווי, אך גישה זו אינה פועלת לטובת סרט עלילתי הפועם באופן מסורתי.

אמריך תמיד הצטיין בבימוי, ולכן אין זה מפתיע שהוא משגשג באזור זה שוב. קטעי התפאורה בסרט "הקרב על מידווי" נהנים מאוד מטכניקות קולנוע מודרניות ואפקטים חזותיים, עם קרבות אוויר נועזות, סצינות הפצצה מתוחות המדגישות את גם את הלהט העצום שעברו הטייסים במהלך המלחמה. השחזור של הקרב הגורלי מרשים מאוד, אם כי המערכה השלישית נמתחת יתר על המידה. בסרט הקרוב ל-2.5 שעות, ניתן היה לקצץ ולערוך מחדש את "הקרב על מידווי", להדק כמה דברים, כך שהיה לו שיא ראוי ומרתק. סוגיות קצב אלו מחמירות מעט בגלל חסרונות התסריט שהוזכרו לעיל, מכיוון שקשה להשקיע במלוא הדמויות (מחוץ לתחושה שטחית של גאווה פטריוטית).

עם עונת הפרסים המתקרבת, "הקרב על מידווי" הוא הסרט השנתי על מלחמת העולם השנייה, אם כי סביר להניח שלא יזכה לתשומת לב רבה בחוג האוסקר. בעוד שכמה מהמתמודדים העיקריים השנה נראים כבר באופק, קשה להמליץ על "הקרב על מידווי" מסיבה זו כסרט הטוב של השנה. זה אינו סרט חובה שהולך להגדיר מחדש את הז'אנר, אבל עבור אלו שחובבים סרטי קרבות או הנצחת ההיסטוריה והאדרתה – הם ימצאו כאן ממה ליהנות. גם אם "הקרב על מידווי" לא יהפוך ללהיט שובר קופות, הוא ימצא את הקהל שלו ויבדר גם את הנלווים.