הצירוף הנדיר של הומור שמותח את גבולות התנועה,  חושניות סוריאליסטית, עולם של אשליה, ודמיון יצירתי הופך כל מופע של להקת מומיקס לחגיגה של יופי עוצר נשימה וכך, להקת "מומיקס" חוזרת לביקור בישראל, בתכנית חדשה  ותופיע בהרצליה, ירושלים, חיפה, באר שבע 

במלאת ארבעים שנה לייסודה חוזרת להקת "מומיקס" לארץ עם תכנית הכוללת קולאז' מתוך  קלאסיקות אהובות וקטעים קצרים חדשים. בתכנית שיעלו בישראל ישולבו שלושה קטעים חדשים בנוסף ללהיטים הידועים – "אורביט", "בוטניקה","אופוס קקטוס", "ReMix" ו- "ים הירח". "מומיקס" ומייסדה מוזס פנדלטון מייצגים "רב תחומיזם" – במשמעות הטובה של המילה – הוא כוריאוגרף, צלם, ויצר סרטוני מוזיקה מקוריים  בין השאר לפרינס, ג'וליאן לנון  וקת'י דניס.

פנדלטון מציג בפני קהל הצופים עולם קסום של מסע לנבכי הדמיון והחלומות הסוריאליסטיים שלו עצמו. המסע החושני הוא לא רק חוויה של התפעמות מיכולותיכם האקרובטיות המדהימות של חברי הלהקה אלא בעיקר ממופע קסמים שכולו יופי צרוף. הדמיון העשיר של פנדלטון מושתת לא רק על אשליות ויזואליות מרהיבות ביופיין, אלא בעיקר על צוות רקדנים שיכולותיהם הווירטואוזיות מאתגרות את חוקי המשיכה – זהו מעין קרקס של תיאטרון חושים פיזי שבו רוקדים אתלטים המעלים בפני הצופים פלא שלא ייאמן. המשתתפים הם לא רק רקדנים אלא גם אקרובטים, ומתעמלים.

להקות ריקוד ובלט עכשוויות אחרות השתמשו בהקרנות חזותיות, שימוש אסטרטגי באביזרים ואפקטים של תאורה כדי ליצור תמונות חריגות שמגדילות את הרעיון הכוריאוגרפי או מציפות אותו, אך ייחודו של פנדלטון ומקורביו היצירתיים הוא הפִרגון ההדדי של חברי הלהקה שעובדים כצוות קוהרנטי כך שמרכיב אחד לא יכול להתקיים בלי השני. התמונות המרהיבות מושכות את קהל הצופים שמנסה להבין כיצד פנדלטון ורקדניו (והצוות הטכני הבלתי נראה שלו) עושים את המופע וכיצד מתקיימת ההתרסה נגד חוקי המשיכה.

"הכול במופע הוא בגדר ניסוי וטעייה", טוען פנדלטון, "אפילו החלפת התלבושות המשעשעות  –  8 תלבושות כל אחת במסגרת 15 שניות – היא מסע הרפתקאות מאתגר!"   יש תלבושות שבהן יכול הקהל לראות רק חלקים מסוימים בגוף, וחלקי הגוף אמורים ליצור את האשליה.

האשליות נובעות מאופן הרכבת הריקודים, כולל הסטים והתאורה. התמונות שנוצרות הן בגדר יופי של גופים אנושיים בתנועה זורמת מתמדת ולא בתמונות סטטיות. בכל מופע הרקדנים מפעילים את גופם בדרכים ייחודיות ומדהימות. למרות שאין סיפור עלילתי קונקרטי, יש תיאטרון של דימויים וגופים שנעים בקלילות מעוררת השתאות. קביעת התנועות הנכונות לביצוע הצורות והאפקטים הרצויים פירושה תִרגול בתחפושת. "ככל שאתה מרגיש יותר נוח בתחפושת אתה חושב פחות על הבמה וכך אתה יכול לתת לדמות שלך להוביל את ההופעה", טוענת אחת הרקדניות. "אין לי כללים לגבי המופע כל עוד זה עובד כתיאטרון", אומר פנדלטון, "הרבה מהמופע הוא ארכיטקטוני. חלק מההנאה של הצְפייה הוא הניסיון להבין מה עושים הרקדנים, – ליתר דיוק: איך הם עושים את זה. אין שום הגיון של רצף עלילתי. נהפוך הוא – אלמנט ההפתעה הוא מרכזי במופע שמנסה לברוח מהמציאות אל עולם הדמיון כפי שיוכל להתקיים בפנטזיה מלאת הומור ורבת קסם".

לדברי פנדלטון, "אנחנו משתמשים בפסלים קינטיים גדולים ובאביזרים פשוטים כמו  מוטות ארוכים כדי לנסות 'לשגר' את הגוף. קטע מתוך " אופוס קקטוס" שנקרא 'ריקוד הקוטב', הוא פיזי מאוד והוא משתמש במוט כדי להרחיב את טווח התנועה האנושית דרך האביזר כדי 'לשגר' את הגוף בתוך שטח".

ליצירות רבות של מוזס פנדלטון חלחל יופיו של הטבע, וכך זכה לתהילה המחול על עונות השנה "בוטניקה". הירח ונוף הקקטוס הפראי של דרום מערב אמריקה זכו לארכיטקטורה פיזית ייחודית. "ציפורני חתול" (בוטניקה) מתאר כיצד רקדניות "בוקעות" מפרחי חמניות כתומים (שמזכירים קליפות של צדפות בגון תפוזים) והופכות לרקדני פלמנקו ספרדיים. בדיעבד מתואר בריקוד דואט של הרקדנית (נבאאואר) על במת מראות שרוקדת מחול חושני עוצר נשימה ביופיו עם בבואתה עד שהיא מתמוססת (לא בכדי נקרא הריקוד 'נרקיס').

באחת היצירות הידועות עוטים הרקדנים סלילי נייר עליהם מוקרנות תמונות. הקושי כאן שהנייר עשוי להיקרע ואז מועלית תמונה שונה לחלוטין. ב- "מסלולי נייר" –  הרקדנים מופיעים כקליגרפיה אנושית מהפנטת על קלף מונפש.

ובקטע ידוע אחר – "Circle Walker" — נראה בתחילה שהרקדן בודק את התכונות הפיזיות של הגלגל. הוא עובר בסביבתו הפנימית כאילו דרך רשת. הוא נישא אל על כשהגלגל מסתובב, עוקב אחר ההגה מהקרקע, או כשהוא תלוי במהופך.  הקלילות הספורטיבית של הסולן ג'ים קפלטי ומראה הכיפה הזוהרת מסייעים להפוך את הריקוד כמעט לטקס פרטי.

משעשע הוא הריקוד "Spawning" — שלוש נשים בגוון "בשר" עם בלוני הליום גדולים מתארות את תהליך הרבייה והתחדשות החיים של דגי סלמון השוחים במעלה הזרם ומתים מיד לאחר הטלת הביצים.

ב- "Light Reigns" שלוש נשים נושאות ומתמרנות שרביטים של "גבישים" נוצצים ומרגשים של אור לבן על הבמה החשוכה. האביזרים נראים כהכלאה בין מלחמת הכוכבים למלך ארתור.  יחד עם אפקטים של תאורה וצלילי מוזיקה ("אלכימיה", מאת Deuter) נוצר דימוי מדהים של טקס מלכותי-דתי.

אחד הקטעים האהובים הוא "האווזים (ים ירח)": חמש רקדניות מופיעות על רקע מואר בשחור כך שרק זרועותיהן וכתפיהן נראות, וכך הן יוצרות דמות של חמש ציפורים מעופפות. הצורות עוברות טרנספורמציה ככל שהריקוד מתקדם (נחשים; חלקי גוף) ויוצרים אווירה מוזרה וחלומית.

ב- "Dream Catcher" (אופוס קקטוס), זוג רקדנים מתפעלים מחפץ מעוצב בצורה מוזרה. מרתקת היא הדחיפה והאיזון של עצמם מול האובייקט ומעליו ומעורר התפעמות כיצד כל רקדן מצליח לדחוף את האובייקט הרב-ממדי לאורך הבמה, כך שהוא נוחת במצב מושלם כדי להיתפס בזרועותיו של או לעבור אל גופה של הרקדנית האחרת. לא רק שהרקדנים נקלעו לאותו חלום, הם תפסו זה את זה בחלום.

משעשע ומקורי הוא העיבוד של פנדלטון לקונצ'רטו הברנדנבורגי השני של באך ב- "Allegro" הרקדנים רוקדים עם בובות בגודל טבעי, כדי-כך שקשה להבחין בין החיים לגופים המלאכותיים. הדגש נמצא באשליה – ונוצר ללא עזרה של אפקטים של תאורה או הקרנה. זוהי היצירה הקוגניטיבית ביותר בתכנית.

 "אלמנה לבנה", בה שימש פנדלטון ככוריאוגרף הופיעה בסרטו של רוברט אלטמן "רקדנים". השתתפה גם באירוע המחווה "פיקסו בפריס", ונבחרה לייצג את ארה"ב במרכז האירופי לתרבות בדלפי.

וכמה מילים על פנדלטון: פנדלטון נימנה על מייסדי להקת "פילובולוס" בשנות השבעים. ב-1980 פרש כדי לייסד את להקת "מומיקס".  סוד הצלחתו טמון דווקא בגישתו נטולת היומרות ובכישרונו לשלב אלמנטים מהקרקס והאקרובטיקה למחול. עבודתו "יונים של שלום" כיכבה בטקס פתיחת אולימפיאדת החורף בסוצ'י (2014)  ובין שלל הפרסים בהם זכה – פרס האמנויות של קונטיקט ב-1998, פרס פוזיטנו לכוראוגרפיה ב-1999 ומלגת גוגנהיים ב-1977. ב-2002 זכה בפרס הכוראוגרפיה האמריקאית על תרומתו לכוראוגרפיה בקולנוע ובטלוויזיה, ובמאי 2010 זכה בתואר דוקטור לאמנויות לשם כבוד באוניברסיטה לאמנויות בפילדלפיה. לכם הקוראים אני ממליצה בשום אופן לא הייתי מחמיצה ערב של הנאה משכרת ממסע קסום לארצות הדמיון.