★★★★★

יש סיבה אחת שבשבילה שווה לראות את ההצגה "עבדאללה שוורץ": לסיבה הזו קוראים אבי קושניר. קושניר מוכיח שוב שהוא אחד הקומיקאים הטובים והמוכשרים, לא משנה איפה ובאיזו מסגרת הוא מופיע.

הפעם הוא משחק מתנחל יהודי, קצת מטורלל, שעובר משבר זהות והופך לערבי. אחר כך הוא חוזר להיות יהודי, ושוב ערבי, ושוב יהודי. למה? לא אסבך אתכם בהסברים. השינוי המפתיע בזהותו מוביל למצבים משעשעים ולקומדיה מטורפת של טעויות. אבל הטעות הכי גדולה היא להעלות את ההצגה הזו על הבמה.

רמי ורד כתב סיפור דמיוני על החיים בהתנחלות קטנה, והוסיף לכך קצת יחסי יהודים וערבים, ויחסי הורים וילדים, והבמאי רוני  פינקוביץ' יצר הצגה קצבית ואנרגטית, שבה השחקנים לא נחים לרגע. נכון שיש בטקסט כמה הברקות, אבל הן לא סיבה מוצדקת להעלות את הסיפור הזה על הבמה. רמי ורד מסוגל ליותר. לא רק שלא מדובר ביצירה מבריקה או בתיאטרון איכותי, אלא אנו עוסקים בקומדיה או פארסה שמכוונת למכנה המשותף הרחב ביותר, וזה אומר בדיחות מתחת לחגורה, דמויות סטריאוטיפיות ועלילה קצת טיפשית.

אבל אם ההצגה מצליחה למלא את הקופה של בית לסין, מי אני שאתלונן. הקהל שהיה איתי בהצגה, צחק, והרבה. לא רק מקושניר. גם מענת וקסמן, למשל, בתפקיד אשתו הקלפטע. עד מתי וקסמן, שחקנית מוכשרת ואהודה, תגלם נשים מגוחכות מפס הייצור הזה?

גם שאר השחקנים פועלים בהתאם למטרה – כמה שיותר להצחיק. את האמנות והאיכות נשאיר להצגות אחרות. התוצאה: מצד אחד קושניר המצוין, מצד שני "עבדאללה שוורץ" היא עלבון לאינטליגנציה, מצד שלישי – יש לנו שעה וחצי של בידור ושל קומדיה כשרה למהדרין. תבחרו מה שמתאים לכם.