עומר אריאלי מנצח על האופרה הירושלמית והתזמורת הסימפונית ירושלים בביצוע "ריגולטו" של ורדי לליברית של פרנצ'סקו מריה פיאבה; בבימוי גבריאלה ריביס ובהשתתפות המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני, תיאטרון ירושלים, 7.12.2019

עיקר עֹצמתה הדרמטית של האופרה "ריגולטו" היא אחדות הניגודים שוֶרדי השכיל לבנות בה – בין המוטיב האפל והקודר של הנקמה והרצח לבין המוטיב הקליל והבהיר של שירת החיזור של הדוכס.

התזמורת הסימפונית ישבה על הבמה ותפסה את מרביתה כך שלא נותר מקום רב לסולנים. היא ניגנה בלכידות ובניקיון מרשים את הלעג שלה לריגולטו ולרוצח.

את פני הקהל שציפה לנשף עליז בארמון הדוכס קיבל מבנה פיגומים רב קומות שבחדריו התנהל משתה עליז. בחולצות פרחוניות ססגוניות שלבשו באי ה"חצר" שרו חברי המקהלה של גארי ברתיני את תפקידם ה"צוהל". נושא הסולם שעליו מתגנבים ריגולטו ומרעיו לביתו שלו עצמו – הפך בבימויו של ריביס לדומיננטי והקהל צפה בשורת "סולמות" שטיפסו אל על.

בראש מבנה הפיגומים שכבה על כיסא נוח על שפת "הים" ג'ובנה – זמרת המצו-סופרן אפיגניה וורבס. הפתיחה התזמורתית העבירה את האווירה של .La dolce vita. למרות גודלה העצום, התזמורת לא כיסתה את הסולנים – וניגנה את הפתיחה בריתמיות "קפיצית" כנדרש. לכל אורך האופרה – הזמרים לא כיסו איש את רעהו.

הפתיחה של המנצח הייתה אטית במכוון – גם כדי להבליט את הנושא המנוקד המאיים, ובעיקר כדי להעניק תמיכה לסולנים. הדוכס – הטנור האיטלקי מטאו פלצ'ר  – חיזר אחר הרוזנת מצ'יפריאנו – הסופרן אסתר אלאייבה קופל – באנפוף קל. היה לו קול ערב אך קטן שלא הלם את תפקידו. שני כינורות ליוו את הסרנדה שלו בליריות מדובבת. מרשים היה הבס בריטון הישראלי נתנאל זלבסקי בתפקיד הרוזן מצ'פריאנו.

המנצח הבליט את הניגודים בין אווירת העליצות של 'חצר הדוכס' לבין הקדרות המאיימת של נושא הנקמה – שהוא הרעיון עליו נסבה האופרה. האקצ'לרנדו בנגינת התזמורת היה קצת מופרז משום שהנגנים לא עמדו בקצב. עם זאת כלי הנשיפה ניגנו בריתמיות מרשימה: אפילו הטוּבּוֹת עמדו בקצב המנוקד. התזמורת ניגנה בניקיון מרשים והבליטה את הנושא המנוקד המאיים בבסים ובחצוצרות. כך הפכה למשתתף פעיל באופרה כאשר ליבתה את המתח והיצרים בנגינתה.

את "ריגולטו" פותחת הקללה של  הרוזן ממונטרונה שאוֹרֵר את הדוכס ואת ליצן החצר – ריגולטו  – המלגלג על צרתו. הבס-בריטון יורי קיסין היטיב לשחק את תפקידו ושר בקול משוחרר. אך הרעיון להלביש אותו באפודה אדומה של 'ילד טוב ירושלים' ומשקפיים מרובעות – קצת גימד את עוצמת הקללה. המשוב התזמורתי היה דרמטי בריתמיות המנוקדת בה נוגן, והניגודים בין הכינורות לכלי הנשיפה הריתמיים הבליטו את החרדה מהקללה בנגינתם הקצבית. המענה של המקהלה המופלאה היה דרמטי ומנוקד אבל לא הביע אימה.

את תפקיד מרוּלוֹ – מנהיג חצר הדוכס  –  גילם הבריטון שמואל ברלד בכישרון משחק ושירה כובש. גם זמר הטנור רון זילברשטיין היטיב לגלם את תפקיד איש החצר בּוּרסה. המנצח הבליט את הניגודים בין העלייה בשירה לירידה בתזמורת.

המפגש בין הרוצח – הבס דניס סידוב  –  לבריטון, דומיניקו בלצאנו, שגילם את ריגולטו היה גדוש במתח מרומז. נגינת החליל הבהירה היוותה ניגוד לדרמה האפלה. לריגולטו היה קול גדול אבל הוא שר לעתים "על יד".

ריגולטו הזהיר את ג'ילדה שלא תפתח לאיש את הדלת. הדואט בינו לבתו היה מדובב בעיקר ברדתם לפיאנו. התיאום בין קולותיהם היה מופלא, והסופרן ורוניקה ברוק שרה את הקולורטורה בניקיון מרשים.

לבניית המתח של המנצח הפריעו הפרמאטות שלא תמכו בריתמיות של הביצוע. למשל בשירת הדואט בין ג'ילדה, הסופרן ורוניקה ברוק , לאומנת שלה ג'ובנה  –  זמרת המצו איפיגניה וורבס.

אחד משיאי האופרה הוא החטיפה של ג'ילדה מביתה: הטריו של הדוכס, ג'ילדה והאומנת היה מאד קצבי. ריתמיות מסחררת אפיינה גם את הרגע בו הדוכס חושד שג'ילדה נחטפה ממנו. הפתיחה של החלילנית הייתה נהדרת, כשהליווי התזמורתי היה איטי במכוון כדי להעניק קצת במה לכלי הנשיפה המלווים אותה באריה. התזמורת ליוותה בריתמיות רועמת את הדיאלוג בין ריגולטו לבתו, ג'ילדה על רקע הלייטמוטיב של הדוכס ושירת המקהלה – ריגולטו נשבע להתנקם. המקהלה, שחבריה נראו כלהקת עורבים מרושעת, צחקה עליו,- והייתה מצוינת בשירתה. התלבושות היו מלאות דמיון. יפה במיוחד היה הרעיון של הבמאי לעטות על ראשי זמרי המקהלה תרבושים אדומים קטנים וקומיים – בנוסח הסריסים בארמון ושתי (או נערי מעלית?)

את דואט האהבה בין הדוכס לג'ילדה ליוותה התזמורת בסערה קצבית. הניגוד בין שירתו של ריגולטו לבין שירת המקהלה והתזמורת ליבו את הזעם מלא האש של ריגולטו באקצ'לרנדו, וכך גיבו את כעסו.  לירי במיוחד היה הדואט בין ריגולטו לג'ילדה כשביכה את מר גורלה של בתו שכבודה חולל: "Piangi, piangi" ("בְּכי, בכי!").

התזמורת הייתה מופלאה הן בתגבור המתח והן בהעצמת תחושת האופל הקודר. בנגינתה  שמעו את גלי הנהר ואת פעמי המוות של ורדי. היא הייתה מצמררת כמלווה, בעיקר בסצנת הרצח שבה ראו שהחרב לא נגעה בג'ילדה. התזמורת והמקהלה היו מרשימים בדרבון המתח.

הפתיחה למערכה השלישית הייתה מאיימת בקדרותה. זמר הבס דניס סידוב היטיב לגלם את תפקיד הרוצח עם זמרת המצו אלכסנדרה קובלביץ' ששרה ושיחקה בביטחון את תפקיד אחותו,   מדלנה.

הדוכס שר את ארית החיזור הידועה שלו – וריגולטו היה אחוז פלצות. התזמורת גִבּתה אותם בלכידות מרשימה. בדואט של ריגולטו עם ג'ילדה בלט ניקיון שירתה למרות קולה הקטן. ריגולטו הבין שרצח את בתו יחידתו – והיה דרמטי בשירתו. הקהל החסיר פעימה.

מרגש היה לצפות בהתגשמות של חזון –  ליתר דיוק דיבוק של איש אחד – המנצח עומר אריאלי, יליד פירנצה שעבד כפסנתרן מלַווה בפסטיבלים "פיזולנה" ו"פוצ'יני", באופרה של רומא ובאָרנה של ורונה. חלומו לייסד אופרה בירושלים בהשתתפות זמרים בינלאומיים וישראלים – קרם עור וגידים. כדי כך שגם מבקרי מוזיקה יכולים לכתוב ביקורת על ביצועה.  בפברואר תעלה האופרה הירושלמית את "שיקוי אהבה" מאת דוניצטי בבאר שבע ובירושלים. לא הייתי מחמיצה זאת בעד שום הון שבעולם.