נושא המכתבים בא למסור לי את ההזמנה באופן אישי. שאלתי מדוע הוא לא שלח לי מכתב או גלויה, אחרי הכל הוא הדואר. על כך הוא ענה שהיה לו חשוב שאקבל את ההזמנה

מאת זאב פלדינגר

בצהרי היום נשמעה דפיקה בדלת. בהתחלה חשבתי שזה נשיא המדינה שבא לשכנע אותי לא לתקוף באיראן, אך בדלת דווקא לא הופיעה דמותו של הנשיא, אלא של הנושא. כלומר נושא המכתבים. כלומר הדוור, שבא להזמין אותי בתור אורח כבוד לכנס הדוורים השנתי.

התרגשתי לא מעט, ופי הירבה תודות על הדבר לאותו דוור, אך בכל זאת הוספתי לו את השאלה – מדוע זכיתי בכבוד? הוא ענה שזה משום שאני האדם היחיד בארץ שלא התלונן על שרותי הדואר בשנה האחרונה. הוספתי לו עוד קושיה, מדוע הוא בא להזמין אותי באופן אישי ולא שלח לי מכתב או גלויה, אחרי הכל הוא הדואר. על כך הוא ענה שהיה לו חשוב שאקבל את ההזמנה.

אולם הכנס היה מלא עד אפס מקום בדוורים מכל רחבי הארץ. לבושים מדים, כובע, ונושאים תיקי מכתבים. כולם אותו דוור. לאחר שנגמר הכיבוד, התיישבו הדוורים סביב השולחנות, אותי הושיבו על כיסא הכבוד, והדוור הראשי לישראל, צבי בול, התחיל את הכנס.

"על פי מה נחלק את המכתבים השנה?"

"כרגיל בכל שנה" – פתח צבי בדברים – "נדון בשאלה המרכזית של הכנס, והיא, כמובן, על פי מה נחלק את המכתבים השנה".

מספר דוורים הניפו את ידיהם על מנת להציע הצעות. צבי נתן את הרשות לדוורית מחיפה. "אפשר שהשנה נחלק כל מכתב על פי האות הראשונה של צבע המעטפה ו/או צבע הבול לבחירת הרחוב, כלומר אם נאמר שהמעטפה חומה אז היא תלך לרחוב שמתחיל באות ח', למשל חרציצית החורש, אחד מהמספרים הזוכים בלוטו באותו שבוע, על פי בחירת הדוור, יהיה מספר הבית שבו יושם המכתב, ומספר הדירה יקבע על פי גיל בנו הבכור של הדוור".

דוורים אחדים הנהנו בחיוב על מנת להראות את התרשמותם מההצעה המקורית של אותה דוורית, אך דוור אחר התנגד, לאחר שקיבל את רשות הדיבור, מאחר שטען שהוא חשוך ילדים. "אכן. זוהי נקודה חשובה" – ציין צבי בול – "צריך להתחשב בכולם. כן, בבקשה".

רשות הדיבור ניתנה לדוור מבאר שבע, שנראה שכבר עבר את גיל העמידה, ולכן נעמד, למען יוכלו כולם לשמוע אותו. "לדעתי אפשר להמשיך להשתמש בשיטה האקראית והנחמדה שהשתמשנו בה השנה. כלומר, כל בוקר כל דוור ייפתח דפי זהב בעמודים של מפת הרחובות, יעצום את עיניו, יניח את אצבעו באופן אקראי על הדף, והרחוב שעליו האצבע תהיה מונחת, שם הוא יחלק את מכתביו באותו יום, ומספר הבית והדירה יהיו על פי ראות עיניו של נושא המכתבים".

"אכן, זהו רעיון יפה" – אמר צבי בול, שניהל את הכנס בצורה נהדרת – "מי אמר שכל שנה צריכים לחלק מכתבים בצורה שונה? אם שיטה אחת הוכיחה את עצמה, כמו השנה, אין זה מן הנמנע שנמשיך בה עוד שנה. רק חשוב לשים לב, ומי שקשה לו לזכור שירשום, שלא לשים כמות גדולה של מכתבים באותה תיבה יומיים ברציפות. אנחנו חיים במדינה שיוויונית".

עוד מספר דוורים הרימו את ידיהם, אך צבי בול סימן להם להוריד את הידיים. "להזכירכם" – אמר ולפתע הסתכל אליי – "אנו בדרך כלל שומעים גם את דעתו של אורח הכבוד".

"אה…" התחלתי לגמגם, מעט נבוך מכל המבטים שנפנו אליי, "חשבתם אולי… זאת אומרת… להניח את המכתב על פי הכתובת שרשומה על המעטפה?"

"ידידי" – ענה לי צבי בול – "אז בשביל מה שלחו את המכתב? בשביל לקבל אותו בחזרה? הרי על המעטפה רשומה כתובתו של השולח".

"לא…" – עניתי – "אני מתכוון לצד השני של המעטפה. איפה שכתוב ‘לכבוד’. לא איפה שכתוב ‘מאת’".

השתררה דומיה מעיקה של מבוכה. אחד הדוורים בפינה מילמל משהו שגם ככה הם הולכים הרבה ברגל, וזה לא כל כך הוגן לדרוש מכל אחד ואחד מהדוורים שגם יהיה לו ידע בקריאה, וגם ככה לא תמיד הכתובת רשומה בצורה כל כך ברורה.

"נכון…" – הוסיף בלחש דוור צעיר, דווקא מכפר סבא – "חוץ מזה, זו שיטה מאוד משעממת. מה, רק למי שעובד במרתפי העינויים של משרדי הממשלה השונים מותר ליהנות מעבודתו?"

"תתפלא לשמוע שניסינו שיטה זאת בעבר" –  פנה אליי צבי בול בחיוך סלחני – "בשנה הראשונה לקום המדינה. זה היה כישלון. דוורים לא הפסיקו להתבלבל והניחו מעטפות בתיבות הלא נכונות".

"מדוע כל שנה אורח הכבוד צריך להציע את אותה הצעה?"

אך הדומיה באולם עדיין נשארה. המבוכה הורגשה באוויר. נושא מכתבים מבוגר אחד העיר, כאילו לעצמו, ש"מדוע כל שנה אורח הכבוד צריך להציע את אותה הצעה?" והוסיף שהוא חשב שאני אהיה אחרת. אני הסמקתי מבושה והרגשתי שאני רוצה להיעלם בכיסאי, אך לפתע נשמע צחוק אדיר ליד אחד השולחנות.

כולם נעצו מבטי פליאה בדוור שממנו בא הצחוק. הוא הצביע עליי, כשהוא מנסה לכבוש את צחוקו ולהסביר: "הוא… הוא… אני מכיר אותו… פעם חילקתי בטעות מכתבים בשכונה שלו… הוא כותב כל מיני קטעים מצחיקים כאלה… איזה חוש הומור, אני אומר לכם! משום מה חשבתי שבחיים עצמם הוא עצבני וחרדתי. לא ידעתי שהוא כזה מצחיק גם בחיי היום-יום".

פרץ צחוק אדיר נשמע מכל פינות החדר למשך דקות ארוכות. כל נושאי המכתבים התקשו להחזיק את בטנם. כולם הסתכלו אליי בהערצה. אני הסמקתי עוד יותר. "תודה, תודה" – אמרתי בחיוך ביישני – "לא יכול בלי בדיחות. כזה אני…"

"אתה גדול!" – אמר צבי בול, לאחר שכולם נרגעו בהדרגה – "אך נחזור לענייננו. בהחלט אפשר להמשיך באותה שיטה שבה פעלנו בשנה האחרונה, אך לדעתי היא קצת אקראית מדי ומחייבת כל דוור שיהיה לו דפי זהב בבית. ההצעה שלי היא שבמקום מפה, ייבחר שם הרחוב שבו יושם המכתב, וכן מספר הבית והדירה על פי שיטת האן-דן-דינו".

מחיאות כפיים רמות נשמעו מכל רחבי האולם למשמע הצעתו הנהדרת של צבי (מאז הוא קרא לי ‘ידידי’, וצחק לשמע הלצתי, אני מרשה לעצמי לקרוא לו בשמו הפרטי בלבד), ופה ושם נשמעו אמירות כגון: "כל הכבוד!" "איזו הצעה נהדרת!", ו"לא בכדי הוא הדוור הראשי". ההצעה התקבלה פה אחד. לסיום שרו כולם את מילות השיר: "אן דן דינו, סוף על הקטינו, סוף על הקטי קטו, אליק בליק בום", והלכו לביתם שמחים וטובי לב.

משהתרוקן האולם פניתי אל צבי. "עדיין יש לי שאלה קטנה" – פניתי אליו בנימוס – "אם כך, אז בשביל מה לכתוב את כתובת הנמען על המעטפה?"

"מה זאת אומרת בשביל מה? הרי רצוי שמי שמקבל את המכתב יידע אל מי הוא היה אמור להיות ממוען!" – וכאן צבי צחק צחוק גדול וטפח לי טפיחה חזקה על הכתף – "אבל אתה לא יכול בדיחות אתה, הא? חה חה!"

• הבלוג של זאב פלדינגר באתר "במחשבה שנייה"