טום הנקס וסנדרה בולוק אינם הסיבה לצפות בסרט "קרוב להפליא ורועש להחריד", אלא תומס הורן, שחקן אלמוני בן 15 בתפקיד נער שמתמודד עם אובדן במשפחה. סרט נוגע ללב על אף המניפולציה הרגשית הבולטת >> ציון 8

ביקורת סרט / שי שגב

לאחר עשורים של עבודה פורייה בכמה סרטים מעולים, מקס פון סידוב הנפלא, היום בן 82, היה מועמד בפעם השנייה בחייו לאוסקר כשחקן משנה על תפקידו בסרטו של סטפן דלדרי, "קרוב להפליא ורועש להחריד". השחקן האגדי בהחלט ראוי לכבוד, אך לא בסרט כזה, שבו המשחק הטוב ביותר הוא של שחקן אלמוני בן 15, תומס הורן.

הסרט, עיבוד לספר בשם זהה מאת ג'ונתן ספרן פויר המככב כמה חודשים בראש רשימת רבי-המכר של ניו יורק טיימס, הפתיע לא מעט אנשי קולנוע כשהגיע לרשימת המועמדים הסופיים לפרס האוסקר כסרט הטוב ביותר.

הורן מגלם את אוסקר של, נער שאביו נהרג במתקפת 11 בספטמבר, 2011. אבל במקום להתמקד בגיבורי שירותי החירום או בחוויות של אלו הלכודים בתוך האסון, כפי שנעשה בסרטים אחרים, סרטו של דלדרי מתמקד במשפחה ובדרך שבה היא מתמודדת עם אובדן, שנה אחר שנה.

אביו של אוסקר, תומס (טום הנקס מגלם אותו בסדרה של פלאשבקים), שימש כדמות אידיאלית לבנו, שאובחן ("אם כי באופן לא-מובהק", כפי שאוסקר מספר לנו), כלוקה בתסמונת אספרגר. בשל הקשוי שלו לקבל את מותו של אביו, אוסקר שומר על מקדש סודי לאביו החסר, בעוד יחסיו עם אמו האבלה (סנדרה בולוק) רק מתדרדרים.

כשהוא מוצא מפתח בין חפציו של אביו, אוסקר מחליט למצוא את בעליו, אדם העונה לשם בלאק – זה השם שמופיע על המעטפה שבה נמצא המפתח. באופן טבעי הוא רואה בכך קשר לאביו שנעלם. עד מהרה הוא לומד כי הרבה אנשים בניו יורק נושאים את השם "בלאק".

תומס הורן משחק כל כך טוב את אוסקר, נכנס לתוך הדמות באופן כה עוצמתי, עד שלפעמים הוא מציל את הסרט. רגעי האקצנטריות של הדמות, שלרוב נרמזים כסימפטומים של מחלתו האפשרית, מעוררים חיבה רבה, בעוד הרגעים הרגשיים בסרט נראים פחות מוקפדים מבחינת הבימוי.

כמה תמרונים קולנועיים גסים נראים לאורך הדרך, בעיקר באשר לדמותה של בולוק בסצינות הסיום, וגם כמה טפטופים של שמאלץ נוטף, אך אלו שוליים ולא מבזבזים את הנקודות הטובות שהסרט זוכה להן.

פון סידוב מגלם את השוכר – אדם זר השוכר חדר בבית סבתו של אוסקר מעבר לכביש. דמותו אילמת, הוא מתקשר עם אוסקר דרך פתקיות כתובות והמילים "כן" ו"לא" המקועקעות בכפות ידיו. משחקו, כמו רוב הדמויות המשניות (אשר כוללות גם את ג'ון גודמן וויולה דיוויס), מהודק ומדויק.

אולי אם זה לא היה סרט העוסק באסון "9/11" האמריקני, הוא לא היה מושך אש ממרבית מבקרי הקולנוע. סרטים אשר אמורים לרגש ופונים לקרביים, נוטים בדרך כלל לעורר מחלוקת.

ואכן, לאחר שיצאתי מההקרנה של הסרט, ידעתי שעברתי מניפולציה, אבל החלטתי שזה לא מפריע כיוון שהסרט מספר סיפור חזק של משפחה כואבת, עשוי ביד אמן, עם משחק טוב ומוזיקה נוגעת ונעימה של אלכסנדר דספלט.

הסרט אינו מלמד אותנו דבר על אסון התאומים אשר גרם לכאב, ולכן כדאי להתייחס לסרט כאל יצירה קולנועית העוסקת בצער אנושי. ומבחינה זו הוא בהחלט ראוי לצפייה.

עוד בתרבות: המועמדים לפרס התיאטרון

וגם: שתי אהבותיו של קובי אפללו