היא השתעשעה איתם, בילתה איתם, שכבה איתם, נהנתה מחיזוריהם וטיפחה את האגו שלה בהתאם. מאז היא מאסה בהם, אבל מה לעשות שצריך אחד כזה בדיוק בשביל להביא ילד לעולם? 

מאת אורי קציר

והנה המלכוד: רווקה סביב גיל 40 רוצה ילד. היא יודעת שהשעון דופק וגיל אי-הפריון קרוב. לכן היא צריכה גבר. אין לה עניין במערכת יחסים "סתם", אלא בזוגיות שסופה הוודאי הוא הולדת צאצא משותף. לפיכך, היא דורשת מגבר – כל גבר – שיתחייב "לעשות לה ילד".

הגבר, מה לעשות, לא ממש חש בנוח עם אולטימטום מהסוג הזה ומנתק מגע. נשים שמתנסות בכך כמה וכמה פעמים מפתחות טינה בלתי מוסתרת כלפי הגברים – אותם גברים שהן זקוקות להם להגשמת חלומן.

המרירות הזו (שלעתים מגובה גם בטיעונים פמיניסטיים) לא ממש מעודדת בני זוג פוטנציאליים. למעשה, היא מזינה את סיטואציית הרווקוּת והופכת אותה למתמשכת ולקשה עוד יותר להתמודדות

>>> רוב הישראלים מתחתנים עד גיל 40. למה להתחתן, בעצם?

את מ' הכרתי לפני כמה שנים בנסיבות מקצועיות. היא הייתה אז בת 40, גרפיקאית, התפרנסה היטב, תל אביבית לפי מקום מגוריה, וחלקה את דירת ארבעת החדרים שלה עם 829 חתולים. טוב, אולי לא בדיוק המספר הזה, אבל משהו שלא ממש רחוק ממנו. בשיחה אישית הודתה מ' שהחתולים מהווים עבורה תחליף לבן זוג ממין זכר ("מישהו שיאהב אותי כמו שאני"). היא למדה לאהוב אותם עד כדי קנאות, והיא מתעבת גברים – כמעט כל גבר שהיא יכולה להעלות על דעתה – אבל דווקא הזן האחרון, המתועב, הוא זה שיכול להעניק לה את מה שהיא רוצה יותר מכל: ילד. החתולים, לפי שעה, לא ניחנו בתכונה היקרה הזו.

בשנות ה-20 וה-30 שלה הייתה דעתה על גברים טובה בהרבה

למ' יש ניסיון גרוע עם בני המין האחר. כלומר, הוא לא כל כך גרוע בכלל כפי שהוא גרוע בשנים האחרונות. יש חשיבות לחלוקה הזו, משום שבשנות ה-20 וה-30 שלה הייתה דעתה על גברים טובה בהרבה. אז היא השתעשעה איתם, בילתה איתם, שכבה איתם, נהנתה מחיזוריהם וטיפחה את האגו שלה בהתאם. למעשה, האגו הזה תוחזק באמצעות המחשבה הקבועה שליוותה כל דייט שלה עם גבר מצוי: "אני יכולה להשיג מישהו טוב יותר".

וכך חלפו להן השנים בעצלתיים, תוך שהן יוצרות מציאות מדכדכת: בצד התנפחות האגו התברר לה שגם המראה החיצוני שלה כבר לא בדיוק מייצג מראה אופייני של בת 20. הצרות רק הלכו ונערמו כשנאלצה לחזות בחירוק שיניים בגברים האטרקטיביים שפקדו את חייה כשהם נישאים בזה אחר זה לנשים שנראו לה פחות מוצלחות, פחות חכמות, פחות נאות, פחות אמידות, פחות מפנקות – ואילו היא עצמה נדחקת אל אתרי ההכרויות, אתרים שבהם מוכרים את עצמם גברים ונשים באמצעות מתן נתונים מזויפים על עצמם ועל עיסוקם. מיותר לומר שמשם היא לא יצאה מאושרת.

מה שעניין את מ' כששוחחנו היא למצוא גבר שיסכים לא רק לחיות איתה, אלא גם לעשות לה ילד. היא יודעת שקשה לגדל ילד ללא אב, אז היא רוצה את הגבר הזה. אבל למצוא גבר בגיל 40 עד 50 שיסכים לעשות ילד נוסף רק כדי לספק את מאווייה של רווקה מתבגרת אחרת (בגיל הזה, סביר להניח שיש לו ילדים מתבגרים משלו) – זו משימה כמעט בלתי אפשרית עבורה.

היא בלתי אפשרית עבור קהל גדל והולך של נשים שבעשור השלישי לחייהן אינן מוכנות לוותר על מיסטר פרפקט המיתולוגי (כלומר, יפה כמו ליאו דיקפריו, עשיר כמו ביל גייטס, חכם כמו אלברט איינשטיין ויציב כמו פול ניומן), אינן מבינות שדבר כזה פשוט לא קיים, ובמחצית העשור הרביעי הופכות לנואשות במיוחד. נואשות עד כדי כך שאם פעם זוגיות הייתה רלוונטית עבורן גם ללא התחייבות קודמת של בן הזוג לעשות להן ילד, עכשיו זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת.

הבעיה היא שמדובר במילכוד. אני קורא לו מלכוד 40, משום שזהו הגיל הממוצע, פחות או יותר, של הנשים שנקלעות אליו. ללא ילד משל עצמן הן חשות כי לא מימשו את נשיותן. השעון הביולוגי מתקתק עבור האישה בקצב מפחיד. בעוד כמה שנים ייפסק המחזור החודשי והפוריות תלך פייפן. עד אז צריך למצוא גבר נורמלי שיסכים גם להיות בן זוג וגם לעשות לה ילד (ושוב – כשהוא בן 40 פלוס) ולתפקד, באופן כלשהו, כאביו (שנים אחרי שעבר את שלב גידול התינוקות). זה סדר העדיפויות ואין בלתו: קודם כל היא, אחר כך הילד, בסוף הגבר. הגבר, אם בכלל, אינו יותר מאשר מחסן מהלך של זרע. הוא משני בתפישתה, אבל הכרחי במודל המבצעי שהיא בונה לקראת השגת המטרה הסופית.

היא מוכנה לקבל עכשיו רק גבר פורה שיתחייב מראש על ילד

אצל ס' קרה דבר דומה. היא חיפאית, דעתנית, הייטקית ומתה לילד. את שנתה ה-40 ציינה לפני יותר משנתיים. בשנים האחרונות דווקא היה לה חבר קבוע, שאפילו היה מוכן לעשות איתה ילד, אבל התברר שהפריון אינו הצד החזק אצלו. האיש עבר טיפולים להשבחת הזרע, אבל כשהתברר שזה לא יילך היא נפרדה ממנו. כן, היא מאשרת, לעקרותו היתה משקל מכריע בהחלטתה להיפרד ממנו ולשוב לחיות בגפה. ולא, היא לא חשה שעשתה משהו שאינו בסדר. היא רק רוצה ילד. אם הגבר שאיתה אינו מסוגל להביא לה ילד, אין לו יותר מדי משמעות עבורה.

אני שואל אותה מה חשוב לה יותר, הגבר שאיתה או הילד. היא אומרת שהגבר. אם כך, אני מקשה, מדוע להיפרד ממישהו שהשקיע שנים בניסיון לספק את מבוקשך; הרי לא תמצאי גברים כאלה בקלות רבה כל כך, בוודאי בגילך.

היא מושכת בכתפיה. היא מוכנה לקבל עכשיו רק גבר פורה שיתחייב מראש על ילד. אם הוא אוהב אותי שיתחשב בי ויעשה משהו בשבילי, היא אומרת.

אני אומר לה שזה ילד, וילד זה לא חוט מאריך אלא משהו קצת יותר עדין ומחייב מאשר פרי עשיית טובה של גבר לבת זוגו.

היא נאטמת: היא רוצה ילד, וילד צריך אבא, כי "לא בריא" שיהיה לו חסך באבהות. מי שירצה אותה, שיתמודד עם זה. מעבר לזה היא לא מוכנה לשמוע.

כשאישה מתייחסת לגבר כאילו כל תפקידו עלי אדמות הוא "לעשות לה ילד",
היא אינה שונה במאום מגבר המתייחס לאישה כאל מכשיר להבאת ילדים ותו לא

לא עולה על דעתן של מ' ושל ס' (ושל עוד מניין נשים שהדוגמה שהאישית שלהן לא הובאה כאן) שהגשת אולטימטום שכזה – "תתחייב להביא לי ילד משלי או שתעוף לי מהחיים" – תבריח כל גבר שיענה על ההגדרה של בן זוג פוטנציאלי. אף גבר לא אוהב שמתייחסים אליו כאל מאגר זרע מהלך. נכון שהטרנד המקובל כיום הוא להתייחס אל הגבר כאל גורילה שמנה, שעירה ומיוזעת, שאין לה דבר וחצי דבר עם מידות תרומיות כמו תבונה ורגישות, אבל אם נהיה רציניים לרגע, גבר הוא יצור אנושי ממש כמו אישה. כשאישה מתייחסת לגבר כאילו כל תפקידו עלי אדמות הוא "לעשות לה ילד", היא אינה שונה במאום מגבר המתייחס לאישה כאל מכשיר להבאת ילדים ותו לא. אישה הבאה לגבר ומסבירה לו שכל מעייניה בזרעו אינה מעוררת אצלו סימפטיה. נהפוך הוא: אם היא אינה מעוניינת בו אלא רק כמעין תחנת מעבר להולדת צאצא, מדוע שיטפח רגשות כלפיה? רק כדי לראות את עצמו הופך למיותר בעיניה לאחר הולדת בנם המשותף?

התיסכול הזה מביא חלק מאותן נשים לתעב גברים. הן משוכנעות שהגברים שהן פוגשות באתי ההכרויות למיניהם משקפים את כל הגברים כולם. "…תראי מה יש לנו בחוץ", אומרת מישהי לנרי ליבנה מ"הארץ'', "נשים גומרות עם הילדים והמשפחה, מחליטות שנמאס להן. הן יוצאות החוצה ואיזה גברים הן מוצאות שם, אני צריכה לספר לך? שקרנים, חלשים, עלובים, כאלה שנזרקו על ידי נשים אחרות. הרי ידוע שרוב הגירושים הם ביוזמת הנשים…".

אמירות מהסוג הזה הן יותר מאשר בעייתיות, ולא רק מסיבות הקשורות בתיעוב שמתפתח אצל רווקות כאלה ואחרות כלפי גברים. מי שמתדלקת את התסכול שלה מחוסר יכולתה למצוא בן זוג ממין זכר במרירות בלתי מסותרת המופנית כלפי כל גבר שהוא לא תצליח ליצור יותר מדי קשרי חברות עם בני זוג פוטנציאליים.

חלק מהן משוכנעות שזה רק עניין של זמן. שנשים מוצלחות שכמותן הן סחורה שכל שוק הגברים הפנויים ירדוף אחריה, אם רק תוצג בעטיפה הנכונה ולקהל המתאים. הדימוי העצמי הזה גורם להן לסרב למתן את דרישותיהן. ס', למשל, מסרבת לפגוש בגבר שנמוך ממנה בראש וחצי. מבחינתה, יש כאן חוסר התאמה אסתטי, והנתון הזה הוא מכריע בשיקול הדעת שלה. כשאומרים לה שגובהו של אדם אינו מעיד בהכרח על אישיות קלוקלת היא ממלמלת משהו על כך שהוא גם משעמם ושבעשר הדקות שדיברה איתו בטלפון כבר הבינה את זה ממילא.

ס' עושה המון שיחות כאלה. אתר ההכרויות שלה מספק לה טלפונים למכביר. לכל שיחה כזו היא לא מקדישה יותר מאשר עשר דקות. כשאני אומר לה שבעשר דקות אי אפשר ללמוד יותר מדי על אישיותו של גבר, היא מבטלת אותי בהינף יד. אני מייד יודעת עם מי יש לי עסק, היא קובעת בבטחה.

יש המכחישות שרווקותן המתמשכת היא מצב כפוי ומסבירות שמדובר בבחירה. אלה מצטטות דמויות פיקטיביות מסדרות טלוויזיה נוסח "אלי מקביל" או "סקס והעיר הגדולה", המשדרות עצמאות, פתיחות, מיניות ותעוזה. הסדרות האלה, שרבות מהיאפיות של ימינו מאמצות את התנהגות דמויותיהן כמעין תנ"ך התנהגותי משל עצמן, מבשרות על כך שתור השוויון הגיע: לא רק לגברים מותר להתהולל בצעירותם במיטותיהן של בנות זוג רבות מספור; גם נשים יכולות – וצריכות – לעשות את זה. ולעזאזל עם כל מה שיקרה אחר כך. מי צריך בכלל את העתיד, כשיש הווה נחשק וסקסי כל כך, שבו הן מחוזרות על ידי צעירי חסונים וטובי מראה. לשם מה צריך לחשוב על התמסדות, כשפירושה של זו הוא רק הגבלת חירותן לעשות חיים.

יש המדביקות לבדידותן צידוקים פמיניסטיים. יצא לי לשוחח עם כאלה שטענו שהן לבד משום שפשוט אינן רוצות להשתעבד לגבר כזה או אחר ושנישואין הן סוג של עבדות האישה לגחמות הגבר שאיתה. אלה גם נוהגות לצטט את אותן ידיעות מהעיתונים המספרות על גברים שרצחו את נשותיהם, אנסו את חברותיהם והיכו את מאהבותיהם. את התפישה הזו ניתן לבטא במלים: "אנחנו טובות מדי בשבילם".

חלק מהן פותרות את הבעיה באמצעות תרומת זרע

ואז חוזר הסיפור המוכר: הן מתות לילד, אבל לא מוכנות לעבור את השלב שבו הגבר נכנס לתמונה. חלק מהן פותרות את הבעיה באמצעות תרומת זרע, אבל לפחות נשות המידגם הבלתי-מייצג המוכר לי נמנעות מכך משום ש"לילד צריך להיות אבא". ככה הסבירו להן וככה הן מדקלמות, ממש כשם שאמהות צעירות בישראל ובאמריקה מדקלמות ש"ברית מילה זה בריא", מבלי לבדוק את הנושא בעצמן. ושוב, הן אינן מצליחות ליישב את הסתירה בין הזדקקותן לגבר (ולאותו נוזל קסום הטמון במעמקי חלציו) לבין הסלידה ממנו.

ת', גם היא רווקה בראשית שנות ה-40 לחייה, הסבירה לי פעם ש"השגת ילד דרך בנק הזרע היא הודאה בכישלון". אני יכול להבין את הלוגיקה שמאחורי החשיבה הזו: המעגל החברתי שלה יפרש את צעדה כהשלמה עם העובדה שאינה מסוגלת להשיג לעצמה גבר ראוי. שאלתי אותה, ממש כפי שאלתי את ס', מה יותר חשוב לה, הגבר או הילד. היא נאלמה דום. עד אז היא לא שאלה את עצמה את השאלה הזו בכלל. כמו רבות אחרות, היא הניחה שקודם כל מגיע שלב הזוגיות ואחר כך עושים ילד ביחד. אמרתי לה שזה נכון בתנאים רגילים, אבל מצבה הוא בלתי רגיל, משום שלא כמו לפני 20 שנה, לוח הזמנים שלה עתה הוא מוגבל.

* * *

לפני מספר שנים הביאה הכמיהה הנשית להשיג ילד כמעט בכל מחיר למאבק המתוקשר בין בני הזוג דני ורותי נחמני. השניים הספיקו להפרות בזרע הגבר את ביציות האישה ולהקפיאן טרם הסתכסכו ונפרדו זה מזו. לאחר פרידתם ביקשה רותי להשתיל את הביציות המופרות ולממשן, בנימוק שזוהי ההזדמנות האחרונה שלה להיות לאם בגילה המתקדם. דני, לעומת זאת, גרס שהורות חייבת להיות פרי החלטה משותפת, וכל עוד ההחלטה היא חד-צדדית אין מקום לאנוס אותו להיות אב עם אישה שהוא אינו מעוניין עוד בקשר זוגי עימה.

בלי כל קשר לדרך בה הסתיים הסכסוך המתוקשר ההוא (הוחלט על פשרה שבה הושתלו הביציות המופרות בגופה של פונדקאית; הפשרה קיבלה תוקף של פסק דין בהחלטה של בית המשפט העליון), לא קשה לנחש מה הייתה עמדתן של הרווקות בנות ה-30 פלוס. לא הכרתי אחת שלא טענה שיש להעדיף את זכותה של האישה להיות לאם על פני זכותו של האב להימנע מאבהות. בכך הן ביטאו השקפת עולם ברורה: ככל שמתקרב גיל סיום הפוריות, כך גוברת זכותה של האישה לממש את יכולתה ללדת על פני כל שיקול אחר. טובת הגבר בהקשר זה היא שיקול זניח למדי, אם בכלל.

וכל אלה עוד לפני שדיברנו על חששו של הגבר הפנוי מפני העובדה שלא זו בלבד שהרווקה המתבגרת שאיתו מעוניינת בזרעו בלבד, אלא שהיא אף רוצה לזרוק אותו לאחר מימוש שאיפותיה, תוך שהיא נשענת על חשבון הבנק שלו לאורך שנים ארוכות. "מזונות", כידוע, משלמים לילד ולא לאם, אבל כדי להשיגם צריך להוכיח זוגיות, וכדי שתהיה זוגיות שילד בצידה צריכה אישה – מה לעשות – גבר.

* * *

אין פתרון אינסטנט לבעיית הרווקוּת בגיל מבוגר. ככל הנראה, יש משהו בנתון הסטטיסטי שלפיו גילה של הרווקה המתבגרת עומד ביחס הפוך למספרם של גברים פנויים היכולים לשמש כבני זוגה. הפתרון העיקרי שאני מכיר הוא אנושי: להשקיע קצת יותר זמן במערכת היחסים עם הגבר; לשכנע אותו שהיא אוהבת אותו, שאכפת לה ממנו, שהוא אינו רק ספק זרע לסיפוק שאיפותיה האישיות, אנושיות ומובנות ככל שתהיינה.

הדרך לעשות זאת אינה לספר לו שהוא שייך למעמד הנצלנים ושכגבר הוא נושא באחריות קולקטיבית למותן של נשים תמימות הנרצחות על ידי בעליהן. זוגיות חמה תביא לכך ששני הצדדים ירצו בהולדת צאצא משותף ותייתר את המתחים, האיומים והמריבות הכרוכים בחוסר ההסכמה הראשוני.

• באדיבות הבלוג אפלטון