לקדימה לא היתה סיבה, לא תכלית, לא בסיס ולא רקע משותף. המצע שלה היה אוסף אקלקטי של אינטרסים סותרים, של השקפות עולם שונות, של ימנים שהתחפשו לשמאלנים, של שמאלנים שמעולם לא הבינו שהם לא כאלה ולעולם לא יהיו

מאת טובי פולק

אוקיי, אז הם בעטו את ציפי לבני הביתה. בכדורסל, כשהקבוצה המנצחת מגיעה להפרש כזה, המאמן המנצח מוריד לספסל את החמישייה הראשונה "טו סמולר את ההשפלה". זה לא היה הפסד – זו היתה בעיטה עזה בישבן. לכי מכאן, קישטה. את לא בשבילנו, את לא מתאימה לנו. האמת היא, שלבני נקלעה לסיטואציה הזאת בלי להתכוון, והסוף היה בלתי נמנע. היא לא מתאימה להם והם לא מתאימים לה. היא לא מדברת את השפה שלהם והם לא מבינים את שלה. היא לא סובלת אותם, הם מתעבים אותה. היא בזה להם, הם נעלבים ממנה. עם אופי כמו שלה ועם אופי כמו של חברי המפלגה שלה – אתה לא נהיה מנהיג של מפלגה. לא כאן ולא בכלל.

אבל מפלגה? קדימה? סליחה?

נו באמת. קדימה לא היתה מפלגה מהרגע שבו נולדה. בחטא. איש בשם אריאל שרון החליט, שמהסיבות שלו, הוא פורש ממפלגת האם שלו, מהליכוד – ובדרך גם נפרד בברוטאליות מחלק משמעותי של מפעל חייו, אותן התנחלויות מופקרות ומיותרות שהוא עצמו שתל ברצועת עזה. בדרך החוצה הוא משך איתו את כל אלה שמרכז הליכוד מירר את חייהם; את אלה שמפלגת העבודה מיררה את חייהם ועוד כמה טרמפיסטים ממפלגת שונות, שחיפשו שמישהו ימרר את חייהם. וגם עוד כל מיני אנשים שחיפשו לעצמם ג'וב ועניין.

לקדימה לא היתה סיבה, לא תכלית, לא בסיס ולא רקע משותף. המצע שלה היה אוסף אקלקטי של אינטרסים סותרים, של השקפות עולם שונות, של מאמינים ואפיקורסים, של ימנים שהתחפשו לשמאלנים, של שמאלנים שמעולם לא הבינו שהם לא כאלה ולעולם לא יהיו, של רודפי שלל וכיבודים, של כאלה שחיפשו לעצמם סידורים וג'ובים ושל כאלה שעד היום מסתובבים סביב המפלגה (לא מפלגה) הזאת, בלי שיהיה להם שמץ של מושג מה הם עושים שם, מה הם רוצים לעשות בחיים ומה הם רוצים לעשות עם חיינו.

תאונה פוליטית חד-פעמית. שלא תחזור

ציפי לבני היתה תאונה פוליטית. היא התגלגלה לליכוד בזכות אבות (הוריה היו מוותיקי המחתרות), אחרי קריירה מחוץ לפוליטיקה. היא תיעבה את הפוליטיקה וזה היה הדדי. לראשות קדימה היא התגלגלה בדיוק כמו קודמה, אהוד אולמרט; הוא, בגלל היעלמותו הפתאומית של קודמו שרון, היא, בגלל הסתבכותו שלו. שום דבר מסודר, בלי מטרה, בלי תוכנית, בלי תוחלת. על אולמרט אפשר להגיד (וכנראה בצדק) הרבה דברים – אבל הוא פוליטיקאי בנשמתו. בכל רמ"ח. היא אפילו לא שמץ.

ומה נגיד על שאול מופז? שמי שלא רצה אותו כמ"מ קיבל אותו כמג"ד? ומי שלא רצה בו כאלוף קיבל אותו כרמטכ"ל?  ומי שלא סבל אותו במדים קיבל אותו במשרד הביטחון? מעניין מה ההיסטוריה תגיד על המשפט ההוא של אורי דן, על ההוא שלא רצו אותו כראש ממשלה.

שאול מופז הביס את ציפי לבני כי הוא רצה. הוא רצה יותר. הוא תמיד רוצה יותר. וכבר ראינו שמי שמאוד רוצה משהו ומוכן לעשות הכל בשביל להגיע לשם – מגיע. ולמי שזה פחות חשוב, מי שעושה את מה שהוא עושה כמי שכפאו שד – להלן ציפי לבני – לא שורד. אם אין לך בשביל מה לקום בבוקר, כל היום שלך נראה ככה.

לוחם חותר להגיע למטרה בכל דרך, בכל מחיר. לוחם טוב מגיע

אז שאול מופז נלחם, כמו שהוא יודע – הוא לוחם במקצועו – וניצח. הוא השיג את מטרתו. נכון, הוא אומר שהמטרה שלו היא ראשות הממשלה, אבל גם הוא יודע שכרגע המטרה הזאת קצת, איך נגיד, מנותקת מהמציאות.  לא בגללו, אפילו לא בגלל ביבי; בגלל העם. כי קדימה, בלי קשר למופז ואישיותו – נכשלה במבחן הכי בסיסי של הפוליטיקה: הרלוונטיות. קדימה לא רלוונטית לכלום בחיינו היום. הציבור מאס בה. נכון, לציפי לבני היתה תרומה מכרעת למיאוס הזה – אבל לא רק. אפילו מופז לא ישנה את הטרנד הזה.

קדימה לא תשיג שום הישג משמעותי בבחירות הקרובות, מכל הסיבות הידועות. אבל זה לא אמור להיחשב לכישלון. הסיבה לכך פשוטה: לא היתה שום סיבה אמיתית להישג המופרך שלה בבחירות הקודמות. לפחות שליש מן המנדטים שקדימה קיבלה לא הגיעו אליה בגלל המפלגה, עמדותיה או המצע שלה. גם לא בגלל הפיגורות האנושיות הכבירות שהיא הציעה לבוחר. שליש מהקולות של קדימה הגיעו ממצביעי העבודה, מרצ, שינוי, גמלאים ועלים ירוקים למיניהם, שרצו לקלפי בשם השליחות העליונה: "או ציפי או ביבי". ובגרסה ההוליוודית: "להציל את ציפי". גדודים של שמאלנים, יפי נפש, פמיניסטיות, אבירי איכות הסביבה, ירוקים, חובבי עלים ירוקים ועוד, רצו לקלפיות והצילו את ציפי. ועל הדרך העלו את ביבי. וייסדו כאן את הממשלה הכי ימנית שהיתה כאן אי פעם. ובונוס נאה שכולו רווח נקי של ביבי-איווט-ישי: השמידה את השמאל הישראלי. עשרות אלפי שמאלנים ואנשי שלום ואחווה נטשו את מחוזות ההצבעה הטבעיים שלהם, בשביל להמליך את חבורת ביבי-ברק-ישי-איווט. הישג כביר, מה יש לדבר.

בלי חזון מדיני, בלי בשורה חברתית, בלי אחיזה פוליטית

ולמרות הכריזמה המתפרצת, למרות הרקורד שאין שני לו, למרות הסקס-אפיל הפוליטי-מדיני-ביטחוני המטורף של שאול מופז – הוא לא יביא בבחירות הקרובות אפילו חצי ממה שהביא לקדימה קמפיין "מצילים את ציפי". כי הבוחר הישראלי, וזה בדוק סטטיסטית, לא חוזר בשתי מערכות בחירות רצופות על אותו הטרנד, כאשר אין בו שום דבר מלבד טרנד. הדרך השלישית נעלמה, כמו צומת, כמו שינוי, כמו התחייה, כמו הגמלאים. לקדימה אין היסטוריה, אין תוחלת, אין סיבה ואין מסובב. על מה אנשים ירוצו מחר לקלפיות ויצביעו  לקדימה, על החזון המדיני של שאול מופז? על הבשורה החברתית של חיים רמון? על התקינות הפוליטית של הנגבי ובר-און? על האינטלקט המבריק של רוחמה אברהם? על קולה הערב של דליה איציק? על האיי-קיו של אבי דיכטר? החיבור של מופז עם רמון, דיכטר, איציק, חסון, שנלר, הנגבי, בר-און, שטרית, אברהם וגם נחמן שי, יביא את קדימה בדיוק למקום שאליו היא שייכת: הסייד-קיק של הליכוד ונתניהו. משם הם יצאו ולשם הם ישובו.