עמוס עוז: "אנשים סקרנים הם טובים יותר וגם מאהבים טובים יותר"

הסופר, חתן פרס ישראל, כבש את הקהל באירוע ההשקה לספרו החדש, ה-27 במספר, "בין חברים", שנערך אמש (יום ה') בתל אביב. עוז דיבר על הכול: על אהבה, קנאה, יצרים, ייאוש, תקווה וגם על פוליטיקה. "לא פעם אני חוזר בבוקר מהליכה במדבר ומדליק את הרדיו כדי לשמוע איזה פוליטיקאי שאומר 'לעולם ועד' ו'לנצח נצחים' – ואני יודע שכל האבנים במדבר צוחקות לו"

Print Friendly

מאת נטע דנציגר; צילומים: ציפי מנשה

"כל סיפור מתחיל בדמות. היא נמצאת איתי עד שאנחנו מכירים. ואז היא מביאה עוד דמויות"

באירוע צנוע בבית ביאליק בתל אביב הושק אמש (יום חמישי) באופן רשמי, "בין חברים", ספרו החדש של עמוס עוז. עוז הוא חתן פרס ישראל, חתן פרס גתה, ומועמד תמידי לפרס נובל. רבים אומרים עליו כי הוא גדול הסופרים שצמחו כאן, בישראל. זהו ספרו ה-27 ולא נראה שיש בכוונתו לעצור.

עוז, שסיפק לאורך השנים דמויות גדולות, בלתי נשכחות, מ"קופסה שחורה", "מיכאל שלי" ומהאפוס הגדול שלו, "סיפור על אהבה וחושך", השתנה. הפעם (ועוד בספרו הקודם – "תמונות מחיי הכפר", 2009, כתר) לא הנפיק עבור קהל הקוראים שלו רומן עב כרס, אלא פנה לפשטות צנומת הדפים, זו שבוררת את מילותיה בקפידה, אמנות הסיפור הקצר.

כמו כל סיפור, דינו של קצר כארוך, לדמויות יש תפקיד מכריע. עוז מעיד על עצמו: "כל סיפור מתחיל בדמות. לא מסיפור, לא מרעיון, אלא תמיד מדמות. אני חושב עליה הרבה עד שאני מתחיל לכתוב אותה. היא נמצאת איתי עד שאנחנו כבר מכירים. אחרי זה היא מביאה איתה עוד איזו דמות או שתיים. הקשר ביניהן, זה כבר הסיפור עצמו".

"יש באנשי המאבק לצדק חברתי גנים של הקיבוץ. יש להם את החלום. אני תומך במהפכה".

פרופ' ניסים קלדרון רואה בעוז את "אמן הדיוקנאות של הספרות הישראלית. סופר שחותר להבנת הדמות האנושית". הוא סבור כי הפעם הדמויות של עוז עברו שינוי משמעותי. אם ברומנים הגדולים שלו הן היו אפיות, גדולות מהחיים, לאו דווקא במעשי הגבורה שלהן, אלא במחשבותיהן, ביצריותן ובתודעתן המפותלת שהוא מכנה "תודעת תחתית כפולה" (ואף מרהיב עוז להשוותן לדמויותיו של ש"י עגנון), הרי שכאן המקרה הוא שונה.

הדמויות אשר חיות כולן בקיבוץ הבדוי "יקהת", אלו אשר מופיעות בשמונת הסיפורים, אין להן "תחתית כפולה". הכול אצלן גלוי. הן אינן חושבות בקול מתוך דפי הספר, בגוף ראשון, אלא עוברות כולן דרך קולו של המספר. לפי קלדרון "הן אינן שואבות. איש אינו קורא אותן וחושב "זה אני". הפעם אלו דמויות שחותרות להיות הן עצמן. הן גם מצליחות בזה."  

מתוך מחשבה על דבריו של קלדרון עולה השאלה מדוע השתנה סגנונו של עוז. הפעם אלו אינם סיפורים של פעלים ופעולות, אלא סיפורי שיגרה כמעט. סיפורים שיוצרים ביחד את פסיפס קיבוץ יקהת. בנקודה זו עוז אכן מתנסה בז'אנר פרוזאי שונה עבורו, מקבץ סיפורים נפרדים אשר משותף להם מרחב מגורים דומה.

"יותר קל לכתוב על אנשים סוטים ורעים. בסיפורים האלה חתרתי לחמלה"

לא לשווא הוזכר שמו של שרווד אנדרסון, מחבר "ווינסברג אוהיו", כאב הטיפוס של המודל שעוז העריץ בצעירותו ורק כעת הבשיל בשנותיו והבשילה לו גם ישראל כדי להשליכו על הקיבוץ. מרגישים כי כולם אוכלים את אותן הביצים בחדר האוכל, רואים שמחלונם של כולם נשקף פחות או יותר אותו הנוף ושומעים שמישהו הדליק את הרדיו ופתח את החלון, בין השורות כולם מזמזמים את אותו השיר.

השפה ה"עוזית" שהיא בעיקר יפה ומהוקצעת, נשארה כזו, אבל נראה כי גם היא רזתה מעט. על תהליך הכתיבה של "בין חברים", אומר עוז: "אמנם אלו רק שמונה סיפורים, אבל אלה היו שלוש שנים ארוכות שבהן כתבתי את הספר.

"יש בעולם פשטות. חיי היום יום, המגעים בינינו. המעשים היום יומיים, המילים שנאמרות רק כדי להיאמר. מעל זה, המורכבות, המשוכללות של יצירת הספרות. מעל זה, הפשטות השנייה. קשה להגדיר אותה וקשה להגיע אליה. היא אינה סובלת ולו גרם אחד של עודף משקל. תהליך הכתיבה של הספר הזה היה עבורי קשה מספרים אחרים. תהליך של מחיקה אינסופית. לא רציתי בו אפילו מילה אחת מיותרת."

"שחיטת פרות קדושות כבר אין בה טעם. נשארה אחת. מסביבה שוחטים צוהלים. ואני בעד הפרה".

אסף ענברי, סופר וחוקר ספרות, סבור כי רק מפרספקטיבה של כחמישים שנים יכול עוז לכתוב על הקיבוץ הישראלי בצורה ריאליסטית. הקיבוץ כדימוי ספרותי ("ארצות התן" למשל) אינו חדש לצירתו של עוז, שהיה חבר קיבוץ "חולדה".

ענברי טוען שהיה זה קיבוץ אחר. קיבוץ שנעטף בטכניקה מהוקצעת של יצריות אפלה. זה היה קיבוץ שעדיין נלחם על עקרונותיו, ששגיאותיו עוד לא נחשפו במלואן, זה היה קיבוץ של ישראל שעוד לא יכלה להתסכל על עצמה מבחוץ בצורה ריאליסטית ולכן פנתה ליצרים, לאפלה ולאקזיסטנציאלי.

כעת משנכשל הרעיון, נחשפו השריטות וצמחו הדורות הבאים, אפשר להתחיל לפרק את הטראומה, לחשוף את האנושי, להתבונן במבט חומל, אוהב, נוקב על המפעל שהיה.

עוז עורר צחוקים בקהל כשהעיד כי החוקרים והסופרים שנשאו דברים לא שלחו לו את פרשנותם מראש והוא מודה להם שהראו לו דברים שאפילו הוא לא חשב עליהם. "תודה לחוקרים על שפתחו לי פרספקטיבה להבין את הסיפורים שאני עצמי כתבתי".

כששאלתי אותו אם הוא מסכים עם פרשנותם, אמר: "כשאני שומע פרשנויות או תיאוריות, זה תמיד פותח לי זוויות חדשות. עם חלקם הסכמתי יותר, עם חלקם פחות. מפאת כבודם, לא אומר מי הוא מי."

"תהליך הכתיבה של הספר הזה היה עבורי קשה יותר מספרים אחרים"

- האם זה ספר על הקיבוץ שלך, סיכום, חשבון, נוסטלגיה?

 "זה ספר על קיבוץ. באופן כללי. אבל קודם כל לא. זה ספר על מצבים אנושיים בסיסיים מוכרים לכול. קנאה, אהבה, ידידים, ויתור, געגועים, ייאוש ומוות. קשה לכתוב על מה שמוכר לכולם. כל אחד יכול לבוא ולומר, 'הי, אני מכיר את זה, זה לא ככה, זה אחרת'.

"יותר קל לכתוב על מסע למאדים. על אנשים טובים גם כן קשה לכתוב. יותר קל לכתוב על אנשים סוטים ורעים. גם הקוראים נמשכים לשונה. בסיפורים האלה חתרתי לחמלה שקשה להגיע אליה בלי להיות קיטשי או מתקתק. אני מקווה שהצלחתי."

הוא מעיד כי שואלים אותו הרבה האם הוא סוגר כאן חשבון עם "הקיבוץ", האם רשימת המצאי האנושית של "בין חברים" הינה חשבון אכזרי ונוקב. כתשובה הוא נותן דוגמה מהסיפור שחותם את הקובץ, "אספרנטו": "מרטין, ערירי וגוסס, נתמך ונסעד בידי חברי הקיבוץ עד יום מותו. זוהי דוגמה לאנושיות ולאחווה שהיתה בקיבוץ. לחמלה שלהם ולחמלה שלי בכותבי את הסיפור. לו היה גר בתל אביב ודאי היה מת לבד כמו כלב באיזו עליית גג. לכן אני לא חושב שכתבתי חשבון אכזרי. רק חשבון נוקב.

"אני חושב שיש לקיבוץ עתיד. אולי במקום אחר. בגירסה אחרת. בלי המשגה הגדול של האבות המייסדים, האכזריים והילדותיים, שחשבו שהם יכולים לשנות את טבע האדם באחת. שחשבו שאם כולם יהיו אותו הדבר ויעשו הכול ביחד, כך יוכלו למחוק מהם את התכונות הרעות, את הרוע, הקטנוניות הרכלנות, כל אותן תכונות שהורדו למחתרת, אבל הוסיפו לחתור מתחת למפעל הקיבוצי בכל העת. הקיבוץ החדש צריך להיות בלי רצון לשנות את טבע האדם. לטבע האדם צריך להניח להיות."

"השירים שלך הם כמו סיפורים". רונה קינן

עוז אינו חושב שרעיון הקיבוץ החדש מרוחק מאוד ממציאות החיים הישראלית העכשווית: "בכל מקום אני רואה אנשים שעובדים מעל כוחותיהם, כדי שיהיה להם כסף יותר מכפי צורכם, כדי לעשות רושם על אנשים שהם לא אוהבים. חלק מהם ודאי יתעורר ביום מן הימים ויחפש גירסה חדשה ורכה יותר לקיבוץ".

והוא מוסיף כמה משפטים על טבע האדם: "אנשים סקרנים הם אנשים טובים יותר. וגם בני זוג טובים יותר. וגם מאהבים טובים יותר. ולא אפרט. אני יודע שאתם רוצים שאפרט, אבל לא אפרט".

עוז ידוע בהיותו איש רוח שאינו מפחד להביע את דעותיו הפוליטיות בפומבי: "לא פעם אני חוזר בבוקר מהליכה במדבר ומדליק את הרדיו כדי לשמוע איזה פוליטיקאי שאומר 'לעולם לא' ו'לנצח נצחים', אני יודע שכל האבנים במדבר צוחקות לו באותם רגעים."

לגבי הפוליטיקה, הביקורת החברתית על הקיבוץ ובכלל, הוא מעיד כי בספרו אין הוא בא לשחוט אף פרה קדושה. "שחיטת פרות קדושות כבר אין בה טעם. נשארה אחת. מסביבה המון שוחטים צוהלים. ואני כבר בעד הפרה. לפחות היא נתנה פעם חלב."

בהקשר הזה, של חלום ושברו, שאלתי לדעתו על אנשי התנועה לצדק חברתי, חברי המהפכה של הקיץ האחרון. עוז: "יש בהם, באנשי המאבק לצדק חברתי, גנים של הקיבוץ. את הדברים הטובים. יש להם את החלום. אני תמכתי במהפכה. בגלוי. ואני ממשיך לתמוך בה. שתמשיך."

בסיום הודה עוז גם לזמרת והיוצרת רונה קינן, שהפליאה בשיריה, ואמר לה: "גם השירים שלך הם כמו סיפורים".

עוד בתרבות: מאטיס כבש את פאריז

וגם: סקס. זה כל הסיפור – ביקורת על הסרט "מים ואהבה"

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ספרים, תרבות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.