במלחמות ישראל, בעיקר החל מ-2006, הייתה האוכלוסייה האזרחית הנפגעת העיקרית. שדה הקרב אינו עוד העימות בין הטנקים, התותחים, כלי השיט והמטוסים של צה"ל והמדינות הסובבות.

הנשק תלול המסלול – המרגמה, הרקטה והטיל לסוגיהם השונים – הם היוצרים את שגרת התקיפה של האויב. סוריה הגדילה באופן שוטף את יכולת שיגור טילי קרקע-קרקע לעבר מטרות נרחבות בישראל. ארגוני חיזבאללה וחמאס, בסיוע נדיב והדוק של טכנולוגיה והדרכה איראנים, הגדילו אף הם את טווח הטילים והרקטות. ועוד לא אמרנו כלום על איום הטילים האיראני, ובעיקר הנשק הגרעיני המתוכנן.

כך מוצאת עצמה ישראל נדרשת לתת תשובות טובות יותר להגנת העורף, בשמו הצבאי, אך נכון יותר לכנותו החזית האזרחית.

בתקשורת משתפים את הציבור בניתוח המבצעי של ההגנה האקטיבית (כיפת ברזל ואחיותיה) לדורותיה. אעמוד כאן על הבטי ההסברה לציבור, המקבלים משמעות חיונית בעימותים השונים בזירות לבנון ועזה.

פיקוד העורף, שהוקם אחרי מלחמת המפרץ ב-1991, רכש ניסיון רב בשיפור הדרכת הציבור לחירום. הוא עשה זאת משך שנים, בתדרוך ישיר של קהלים שונים, בדגש על תלמידים, נוער ואוכלוסיות מיוחדות (נכים, קשישים,עולים חדשים, עובדים זרים, דיפלומטים ועוד).

נוצרה לאחר שנים תפישה מקצועית של "הסברה מצילת חיים", המועברת לציבור בכל דרכי התקשורת האפקטיבית –  רדיו, טלוויזיה, אינטרנט, ובאחרונה גם בטלפון הסלולרי. השתפרה מאוד האזעקה הגיאוגרפית לאוכלוסיה המתוחמת ביותר לסיכון.

הוקמה רשות החירום הלאומית (רח"ל) ולאחריה (בינתיים במעמד לא מגובש דיו) המשרד להגנת העורף, ואף הם החלו לתרגל את נושא ההסברה לחירום.

כך אנו מוצאים עצמנו בכל מצב ירי תלול-מסלול על ישובים אזרחיים במצב זה:

פיקוד העורף מנחה במפורט כיצד לנהוג במובן המובהק ביותר של הצלת חיים –  מתי ואיך לשהות במרחב מוגן, מתי ואיך מותר להתכנס לאירועים רבי משתתפים, האם מותר לקיים לימודים במוסדות החינוך ולצאת למקומות העבודה ועוד.

ההנחיות של פיקוד העורף (המקבלות את אישור הרמטכ"ל) נובעות משיקולים מקצועיים-ביטחוניים בלבד.

בשנים האחרונות הועצם תפקידן של הרשויות המקומיות בהתכוננות לחירום ובניהול שגרת הישוב בזמן העימות.

הממשלה אינה מתערבת במצב ההנחיות הסותרות

כך נחשפנו באחת למערכת לחצים של ראשי הרשויות, המדרבנים את הממשלה להסיר את האיום ולהנחיות "נדיבות" של אותם ראשי רשויות שלא לקיים לימודים מתוך חשש שייפגעו תלמידים.

הממשלה אינה מתערבת במצב ההנחיות הסותרות. קורה באחרונה לעיתים קרובות מאוד, שפיקוד העורף מתיר לימודים, ואילו ראש עיר אינו רוצה לקחת כל סיכון ואוסר על לימודים בעירו.

נחשפות כאן שאלות של פיצוי כספי להורים שנאלצים להישאר בבית ולשמור על הילדים. למזלנו, המקרים בשנים האחרונות הותירו את התלמידים בבתיהם רק ימים ספורים במסגרת המדיניות הלא אחידה, אך פתחו שאלה מהותית במדינה מסודרת:  מי הקובע? כאן בולט מיד ההבט הפוליטי: ראש הרשות הנבחר רואה עצמו ה"אבא" של תושבי העיר ורוצה לזכות באמונם גם בעתיד. לממשלה יש עניין להעצים את תפקידה של העירייה בחירום, ועל כן אין לה עניין להתנגח עם ראש עיר המחמיר בהנחיות.

זו תישאר, כנראה המציאות, שאין לה בסיס חוקי או פורמלי אחר, אך יש לה תוקף מעשי, בעיקר על רקע  אישיותם הבולטת של ראשי הערים.

ולמי שהיה נדמה, כי עם הקמת המשרד להגנת העורף יהיה הוא הפוסק, קובע השר מתן וילנאי בכל הזדמנות, שהוא משאיר את הנושא לקביעתם של ראשי הערים ואינו מתערב.