עקרות בית פמיניסטיות נואשות? התעלומה הנשית בגרסת 2012

מסתבר שאצל נשים שיוצאות לעבוד וגם מחזיקות בית וילדים לא רואים יותר אושר ושביעות רצון לעומת נשים בזוגיות שמרנית שמבוססת על חלוקת-תפקידים מגדרית. מאת עירית קליינר-פז

Print Friendly

מסתבר שאצל נשים שיוצאות לעבוד וגם מחזיקות בית וילדים לא רואים יותר אושר ושביעות רצון לעומת נשים בזוגיות שמרנית שמבוססת על חלוקת-תפקידים מגדרית

מאת עירית קליינר פז

מייגן אורורק פירסמה בעיתון "סלייט" כתבה מעוררת מחשבה לגבי מצב הנשים בזוגיות שוויונית, היום, כ-60 שנה מאז החלה המודעות לתסכול הרב שהיה נחלתן של עקרות בית. בטי פרידן, בספרה "התעלומה הנשית" שיצא לאור בשנת 1963, ייחסה את הסבל של נשים בנישואים להסדר השמרני בו נשים מנהלות את הבית והגברים מפרנסים. היא חקרה את הנושא, ואחרות בעקבותיה, בגל השני של הפמיניזם, הביאו לתודעה את הצורך של נשים בשינוי מציאות חייהן ובהוספת עיסוק שיש בו משמעות וטעם, מעבר לשירותים שהן מעניקות לילדיהן ובני זוגן. הספר שלה הצית את המהפכה המגדרית של שנות ה-70 וקידם את הרעיון שזוגיות שוויונית, בה שני בני הזוג עובדים ומממשים את עצמם וגם שותפים לאחריות על ענייני הבית, תשפר את איכות החיים של הנשים.

ועכשיו הפתעה עצובה: מייגן אורורק מציגה מחקרים עדכניים שמפריכים את האמונה הזו ומראים שאצל נשים שיוצאות לעבוד וגם מחזיקות בית ומגדלות ילדים לא רואים מידה גדולה יותר של אושר ושביעות רצון, לעומת נשים בזוגיות שמרנית שמבוססת על חלוקת-תפקידים מגדרית (גבר עובד בחוץ, אשה בבית).

עיקר הסבל אצל נשים נשואות קשור למידת המעורבות של הגברים
ב"עבודה הרגשית" של המשפחה

הדבר המעניין הוא, שהגורם המסביר את התסכול איננו שעות העבודה או האחריות הגדולה להחזקת הבית והמשפחה, אלא, עיקר הסבל אצל נשים נשואות קשור למידת המעורבות של הגברים ב"עבודה הרגשית" של המשפחה. נשים שמנהלות את חייהן לאור האידאל השוויוני-פמיניסטי, שעובדות, שמרוויחות משכורת קרובה לזו של בן הזוג, וגם כאלו שהן המפרנסות העיקריות – עדיין סובלות מהרבה תסכול.

מה קורה פה? שואלת אורורק ופוסלת כמה תשובות נפוצות: יש שיטענו שזו ההוכחה שנשים לא יודעות מה הן רוצות, וגם כשהן מקבלות את המשאלות שלהן – לעבוד, לנהל קריירה ולפרנס – הן לא מרוצות. יש שיגידו שהמציאות עדיין לא הגיעה לשאיפות הפמיניסטיות, כלומר, שאותן נשים "משוחררות" עדיין נושאות במרבית הנטל של הבית וההורות, ולכן הן לא מרוצות. ההסברים הללו אינם מספקים.

זוג סוחב יחד כורסה

זוגיות שוויונית (צילום: Ambro / FreeDigitalPhotos.net)

ההסבר המפתיע של אורורק אינו קשור בשוויון או פמיניזם אלא בעניין אחר לגמרי – חופש הבחירה. מסתבר, וגם על כך יש עדויות מחקריות, שככל שיש לנו יותר אפשרויות בחירה אמיתיות, כך גדלים ההתלבטות והקושי לדעת מה אנחנו רוצים, רוצות. זהו השורש האפשרי של המצוקה והתסכול. לבחור בין שישה סוגי ריבה זה קל, אבל אנשים שנדרשו לבחור מבין 24 סוגים עזבו את הסופרמרקט בלי ריבה.

האשה נאלצת לקחת עליה תפקיד של "שוטרת"

ביחסים ששואפים לשוויון, יש לנשים הסתכלות אחרת על המצב, על בן הזוג ועל החיים של עצמן. הן כבר לא סגורות בתוך תפישת עולם אחת, אלא יודעות שאפשר אחרת. וזה, מסתבר, לא רק דבר משחרר ופותח, אלא גם אחד מגורמי הצרות. לנשים ששואפות לשוויון בזוגיות יש שתי אופציות לבחירה: המציאות הישנה, המוכרת, ולעומתה – האפשרות החדשה לזוגיות שוויונית וחברית. במציאות החדשה הזו, הנשים בדרך כלל הן היוזמות של השינוי, מה שדוחק את האשה לקחת עליה תפקיד של "שוטרת" – לנזוף, להציע, לתקן. התפקיד הזה חיוני כדי לשפר את האיזון והשוויון בזוג, אבל  יכול לפגוע מאד באיכות היחסים. או במלים פשוטות, אשה שרוצה שוויון נמצאת בסכנה להפוך ל"נודניקית" ו"חופרת" בעיני בן זוגה, במיוחד אם הוא לא שש להשתנות ולהתנהל אחרת מאביו, מסבו ומהתפקיד הגברי המקובל בחברה.

"פרדוקס הציפיות הגבוהות"

עוד מעניין ממחקרים אלו, שנקודת המחלוקת העיקרית בין בני זוג איננה לגבי השוויון בעבודה הפיזית (עבודות בית, סידורים, טיפול בילדים וכדומה), אלא במה שמכונה "העבודה הרגשית". כלומר, נשים ששואפות לזוגיות שוויונית ומתקדמת בדרך כלל מצפות להרבה יותר השקעה ב"תחזוקה רגשית" – שיחות, עיבוד של הארועים המשפחתיים והזוגיים, מודעות עצמית ותקשורת רגשית של אמפתיה, הבנה ותמיכה. אצל נשים מסורתיות, העבודה הרגשית נעשית בדרך כלל עם נשים אחרות: אמא, חברות, קרובות משפחה וכדומה. נשים פמיניסטיות מצפות למצוא בתוך זוגיות עם גבר את האיכות של היכולת הרגשית – וזה הרבה פעמים המקור של התסכול. הידיעה והציפיה למשהו אחר מהותית לסוג של קשר שהוא חברות נפש ותמיכה רגשית, יותר מאשר שותפות לחיים שבה כל אחד ממלא את תפקידו המסורתי.

אורורק מכנה זאת "פרדוקס הציפיות הגבוהות". אשה וגבר, שנכנסים לזוגיות עם אידאלים של שינוי ועם רף גבוה של ציפיות לאיכות הקשר, עלולים לראות בכל תקלה אסון. במצב כזה, כל מחלוקת זוגית, שוני בעמדות וערכים, קשיים בקבלת החלטות ושאר הצרות היומיומיות שמפריעות להשיג שוויון ואחווה בזוג – הכל נראה יותר גדול ומסוכן, ויש סכנה לעוצמות גבוהות של תסכול וכעס.

אם כך, זה לא שהנשים פחות מאושרות בגלל או למרות הפמיניזם, אלא, העידן הנוכחי לימד אותנו לדרוש יותר – מעצמנו, מבני זוגנו ומחיי המשפחה. הרף הגבוה הזה מביא עמו קידמה ושיפור, אך גם תסכול וביקורת עצמית גבוהה.

* * *

אז מה הפתרון? לחזור אחורה לנישואין מסורתיים? מובן שלא! אי אפשר ואסור להחזיר לבקבוק את הג'יני הפמיניסטי. נשים וגברים מאז אמצע המאה ה-20 כבר יודעים שאפשר אחרת. הידיעה הזו, עם כל הצער והתסכול שהיא גורמת, היא בלתי נמנעת וחשובה. אולי מה שנותר הוא "לכייל" את הציפיות ולהבין ששינוי כה עמוק במקום של האשה והגבר בבית ובחברה בכלל אינו יכול להתרחש בצורה חלקה ובלי מעצורים ותקלות בדרך.

אז לכבוד חג החירות, נאחל שיחרור לנשים ולגברים, חירות מכבלי תפקידים מסורתיים ובעיקר – לצאת לחופשי מקיבעון של תפקידים ומסורת והרחבה של חופש הבחירה לכל אחד לעצב את חייו האישיים על פי הצבע, הצורה והטעם הייחודיים לו ולה.

אה, ועוד משהו: לא חייבים באמת לנקות כל כך קשה את הבית. גם מזה ניתן להשתחרר. ניתן לבער את החמץ בלי ארבעה ליטרים של אקונומיקה וגב תפוס מקירצוף התריסים.

חג חירות שמח!

צילום: Ambro / FreeDigitalPhotos.net

Print Friendly

על אודות עירית פז

עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית ומטפלת זוגית ואישית. האתר של עירית http://sites.google.com/site/iritpazpshychology/home
פוסט זה פורסם בקטגוריה יחסים, עוד יחסים, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.