ברור שמבחינתו של ראש ממשלת ישראל הכל היה כאן הרבה יותר נפלא בלי ערבים, בעיקר ערבים עניים. וגם בלי חרדים. חרדים עניים. הם לא מדברים בשפה שלו והוא לא מדבר את השפה שלהם. והכי גרוע: הם עניים. הם מקלקלים את הסטטיסטיקה המדהימה שלו

מאת טובי פולק

הרבה מלל נשפך על האמרה האומללה של ראש ממשלת ישראל (בניכוי המצביעים הסמולנים – "שכחו מה זה להיות יהודים"… שם, שם) בנימין נתניהו. אבל מה בעצם רצו ממנו כל המגיבים? על מה יצא הקצף?  לשיטתו הוא צודק. הוא גם עקבי. מהיום שהגיח לאוויר העולם הפוליטי, נתניהו סופר רק את אלה שמעניינים אותו. אלה שהם מחוז הבחירה הטבעי שלו: לבנים, עשירים, שמרנים, רפובליקנים. עדיף ממוצא אמריקאי; יתרון מובנה לבעלי ארנק תפוח ומסורת של מתן בסתר ועיתים גם בגלוי (לא לצדקה חלילה).

בנימין נתניהו (בנג'מין ניתאי) הוא אמריקאי-רפובליקני יותר מכל אמריקאי-רפובליקני שנולד, חי ופועל בארצות הברית של אמריקה. זו מהותו, זו השקפת עולמו, זה הנרטיב שלו. הוא שהה, חי, למד והתחנך בארצות-הברית בכל השנים שבהן מעוצבת דמותו של איש צעיר. את יסודות הרביזיוניזם הוא ספג בבית, כולל התיעוב המובנה לכל מה שנחשב אז שמאל, מפא"י, תנועת העבודה; ואילו את האתוס האמריקאי, הקפיטליזם השמרני, הערצת הכסף והליברליזם הכלכלי, הוא ינק ממחוזות הימין האמריקאי. החל במיין-סטרים הרפובליקני ועד למחוזות הביזאר של האוונגליסטים לסוגיהם השונים והמוזרים.

היום התפרסם בהארץ תרגום של מאמר שפורסם בניו-יורק טיימס, על ידידותם וחברותם ההדוקה וארוכת השנים של נתניהו ומיט רומני, המועמד המוביל של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. ומה טבעי יותר מידידות מופלאה של ראש ממשלת ישראל עם המועמד המובהק של הזרם השמרני הלבן והעשיר באמריקה? את הפרטים תקראו בהארץ (או בניו-יורק טיימס). וכמובן, הקשר עם שלדון אדלסון. ועם עוד עשרות תומכים לבנים-עשירים-שמרנים, שנוטים לשלם ביד רחבה על הוצאות משפחתיות ואישיות מזדמנות, כמו טיסות, מלונות, כביסה ועוד (פרטים אצל רביב דרוקר; הוא ממילא כבר מתמודד עם תביעת דיבה).

גם כאן בארץ מקיף נתניהו את עצמו באמריקאים לבנים-שמרנים, החל מנגיד הבנק המרכזי שהוא פשוט הביא לכאן בייבוא אישי מאמריקה, דרך שלל יועצים בעלי מבטא אמריקאי כבד, כיפות מסוגים שונים ואהדה מופגנת לארץ-ישראל-השלמה-לנצח-נצחים-חברון-מאז-ולתמיד.

אז מה כל-כך מפליא ביציאה האחרונה של המועמד מטעם עצמו למשרת שר האוצר של איטליה (כן, היה דבר כזה)? מה לא מובן כאן? ברור שהכל היה כאן הרבה יותר נפלא בלי ערבים, בעיקר העניים שביניהם. ובלי חרדים. חרדים עניים כמובן. הערבים והחרדים הם לא ממש מתנחלים, הם ממש לא מחוז הבחירה והאלקטורט הטבעי שלו; הם לא מדברים בשפה שלו והוא לא מדבר את השפה שלהם. והכי גרוע מבחינתו: הם עניים. הם פשוט מקלקלים את הסטטיסטיקה המדהימה שלו.

תגידו: אבל נתניהו רוכב אל ראשות הממשלה (שנראית כרגע נצחית) על גבם של אותם חרדים, שהוא עצמו מגדיר אותם כ"שותפים טבעיים לכל קואליציה" שלו; וגם של הרבה עניים אחרים (מצביעי ש"ס בהמוניהם, חלק ניכר ממצביעי הליכוד עצמו). ובכן, נכון. זו אמנות. זו תמצית הגאונות הפוליטית שלו. הוא רוכב עליהם, הוא משתמש בהם. הם מקפצה מאוד נוחה עבורו להיבחרות לשלטון. ובדיוק כמו באותה הבדיחה על העקרב והצפרדע, ברגע שהוא מגיע לכורסה הנכספת – הוא עוקץ אותם. למה? כי זה הטבע שלו. הוא בז לחלשים, לעניים; לאלה שאין להם את המזל, השכל, הנסיבות, הקשרים, החברים העשירים, התורמים – כמו שיש לו. הוא ווינר – הם לוזרים. ובאמריקאית, ניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב – הוא הדבר היחיד.

הם מביאים אותו לארץ המובטחת – והוא גומל להם בעקיצת מוות. למה הוא עושה להם את זה? כי זה הטבע שלו. הוא לא יכול אחרת. ולמה הם נעקצים שוב ושוב? כי זה הטבע שלהם. גם הם לא יכולים ולא יודעים אחרת.