דווקא אלו שיצאו בקיץ האחרון לרחובות בהמוניהם וקיטרו על המצב מוציאים בחג הזה אלפי שקלים על בילויים במקומות פרטיים וציבוריים, במקום שיגידו – עד כאן. מספיק

מאת רן מלמד

שאלתי היום חברה טובה למה הישראלים מוכנים לקטר כל כך הרבה על יוקר המחייה, אבל כשמגיע חג הפסח או איזשהו חג אחר הם משלמים כל מחיר שנדרש מהם מבלי שהיד הנשלחת לארנק רועדת אפילו במקצת.

"אתה יודע מה זה שיש לך ילד שמיילל שמשעמם לו? שלחברים שלו כבר קנו? שהוא רוצה גם?", היא אמרה לי. ואני אמרתי לעצמי, אבל הרי יש כאלה שאף פעם אין להם. קוראים להם המעמד הנמוך, יש ביניהם עובדים עניים, משפחות שלמות שלא יכולות לקנות, אז איך הם מצליחים לא לקנות לילדים שלהם – ודווקא אלו שיצאו בקיץ האחרון לרחובות בהמוניהם וקיטרו על המצב מוציאים בחג הזה אלפי שקלים על בילויים במקומות פרטיים וציבוריים, במקום שיגידו – עד כאן. מספיק.

החורף עבר, וכבר מכינים אותנו למאהלים גרסה 2. אבל מה בעצם רוצים המוחים הפעם, להוריד את יוקר המחייה? לחייב את הממשלה להדק את הרגולציה שלה? איך זה שהכוח של חצי מליון ישראלים שיצא לרחובות בשם מעמד הביניים בקיץ 2011 לא מצליח לשנות את מחירי "הבילוי" של פסח 2012? איפה טעינו?

כמה כסף מוציא הישראלי על בילויים בחג הפסח? בשבוע שלפני, כשהילדים כבר בחופשה ובחול המועד עצמו. מאות מיליונים או יותר נכנסים לקופתה של המדינה כתשלומי מיסים כאלה ואחרים ואל כיסם של בעלי עסקים, קטנים, בינוניים וגדולים עבור שירותים ומוצרים שהם מוכרים במחירים שבכל יום רגיל היינו אומרים שהם מופקעים, אבל בפסח אנחנו אומרים "מה לעשות, אין ברירה". אז זהו, שיש ברירה.

. יש סיכוי שהחינוך הזה כולל גם את החינוך של הילדים שלנו להבין שלא הכל אפשרי?
למה החינוך הזה אינו כולל אותנו כאנשים בוגרים ובעלי אחריות המוכנים להגיד לא?

הרב שי פירון אומר "הכל חינוך". אני מסכים איתו. בענק. אבל בואו רגע נדבר על החינוך הזה. האם יש סיכוי שהחינוך הזה כולל גם את החינוך של הילדים שלנו להבין שלא הכל אפשרי? למה החינוך הזה אינו כולל אותנו כאנשים בוגרים ובעלי אחריות המוכנים להגיד לא?

כשהעזתי בקיץ האחרון להעלות תהיות על צורת המחאה, מטרותיה ודרכי פעולתה, הושתקתי במהירות. הפכתי למוקצה על עצם העובדה שהעליתי ספקות על מה שנדמה שצריך להיות המהפכה החברתית החדשה. אז שתקתי, לאט לאט הפסקתי ללכת להפגנות וחזרתי לעשות את מה שאני עושה בשנים האחרונות במסגרת עבודתי בעמותת "ידיד". בשקט, במסירות בעקביות, לדחוף את השינויים שאני באמת מאמין בהם, בתחומי הדיור, התעסוקה, הביטוח הלאומי, הנגישות למשפט ואחרים וגם הישגים לא מעטים היו לנו.

המשפט הזה של החברה שלי מתחבר יופי אל הדיבורים ההולכים ומתרבים של מחאת הקיץ העתידית. אני מודה שבניגוד לפעם הקודמת אני עוד לא שם, לא הולך שבי אחרי ההתבטאויות המתלהמות של מנהיגים חברתיים המופיעים מכל פינה.  אומרים שמחאת הקיץ עשתה פה שינוי אמיתי. שאנחנו מודעים יותר, שאנחנו הוכחנו שאנחנו שולטים. האומנם?

ברוב המקומות צריך לשלם, לשלם הרבה

בפסח הזה ישראל מבלה מחוץ לבית. ברוב המקומות צריך לשלם, לשלם הרבה, במדורי הצרכנות כבר אפשר לראות את החישובים הכלכליים של הבילוי בפסח. מאות שקלים ליום. בנק אחד מממן אתרי טיול בחינם, אבל האתרים הממשלתיים עולים כסף. לכניסה, למתקנים, לאוכל. שם אין ממש פיקוח. איפה התנועה החברתית בפסח הזה? איפה כל אלו שישראל היקרה נמצאת בראש מעייניהם?

הגיע הזמן שנעשה, כאזרחים, שני דברים. הראשון להפסיק לקנות את מה שיקר. פשוט לוותר. והשני, להתחיל לעשות אכיפה אזרחית אמיתית. אכיפה שמצד אחד תוציא לאור השמש את כל אלו שגובים מאיתנו הרבה יותר ממה שאנחנו באמת אמורים לשלם ומצד שני תפעל כדי שהמדינה תאכוף עליהם את חוקיה.

• רן מלמד הוא סמנכ"ל מדיניות חברתית והסברה, עמותת ידיד. הבלוג של רן