כל עוד הזעם והתסכול מפעפעים, הגזענות תמשול בנו. אנשים שרע להם עושים רע לאחרים. עניי עירנו באמת קודמים. מאת ליה נירגד
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
כדי ליצור כאן חברה מוסרית, צריך לשנות סדרי יסוד. כל עוד הזעם והתסכול מפעפעים, הגזענות תמשול בנו. אנשים שרע להם עושים רע לאחרים. עניי עירנו באמת קודמים
מאת ליה נירגד
בימים האחרונים עולה שוב השאלה במעגלי הדיון שלנו – מה עם הכיבוש.
במקביל, אני נתקלת בזה שאנשים מערערים על העשייה שלי במאבק החברתי, בגלל עברי במחסום ווץ'. עלו על זה שאני נגד הכיבוש, וזה אמור להיות הוכחה למשהו.
אז אני רוצה לקחת רגע ולהתייחס לנושא בכנות.
כשהתחילה המחאה בקיץ שעבר, שאלתי את עצמי, כמו ששאלו רבים מחברי: מה עם הכיבוש? איך אפשר לצאת למאבק על צדק, שלא מתייחס לצדק אוניברסלי? איך אפשר לדבר על קוטג', כשעוד קוטג'ים עולים וצצים מידי יום בהתנחלויות?
ראיתי בשאלה הזאת אתגר אישי. שנים האמנתי שבלי הפסקת הכיבוש לא יקרה שום שינוי חברתי בישראל. מטעמים של מהות, מטעמים של תקציב. "כסף לשכונות, לא להתנחלויות": את הסיסמה הזאת צעקנו כבר בשנות השמונים.
בשבועות הראשונים של הקיץ עברתי שינוי תודעתי של ממש. מהפך, אם תרצו, והרי זה חלק מהמאבק שלנו: לצאת ממקומות מקובעים, לשנות באופן עמוק את המחשבה ואת השיח.
כיום אני מאמינה שכדי ליצור כאן חברה מוסרית, מוסרית כלפי פנים וגם כלפי חוץ, צריך לשנות סדרי יסוד. כל עוד אנשים רעבים, כל עוד אנשים חיים במערכת שעושקת אותם בציניות מחרידה, הם לא ייצאו למאבק למען אחרים. כל עוד הזעם והתסכול מפעפעים בתוך החברה הישראלית, הגזענות תמשול בנו. אנשים שרע להם עושים רע לאחרים. זה כל כך פשוט.
לעומת זאת, אם ניצור כאן חברה צודקת יותר, אם נחזק ערכים של סולידריות, שוויון, אחריות אזרחית, אם נעמוד על כך שהמערכת הפוליטית צריכה לשרת בני אדם, אם נדאג קודם כל לשוויון בין אזרחי ישראל – נוכל גם לדבר על היחס לעם האחר היושב כאן.
ניסינו לפעול אחרת, ניסינו במשך עשרות שנים לשכנע את הציבור ואת השלטון
שאי אפשר לשלוט כך בעם אחר, ופשוט לא הצלחנו
ברור שהדרך הזאת ארוכה להחריד, ברור שהיא דוחה את הטיפול בשאלה בוערת. העניין הוא, שלדעתי זו הדרך היחידה. ניסינו לפעול אחרת, ניסינו במשך עשרות שנים לשכנע את הציבור ואת השלטון שאי אפשר לשלוט כך בעם אחר, ופשוט לא הצלחנו.
לעומת זאת, יש נכונות ופתיחות מסוג חדש לשינוי אמיתי ביחסים בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי, ונכונות לחשוב מחדש על היחס לפליטים ועובדים זרים. שני הנושאים האלה כבר נמצאים בלב השיח החברתי. אין נכונות דומה לדיון בשאלת הכיבוש. זאת המציאות.
הבחירה שלי: לפעול למען הרחבת מתמדת של מעגלי הצדק. ונקודת ההתחלה היא כאן, בבית. עניי עירנו באמת קודמים.
דוד טורנר
14 באפריל 2012 @ 18:39
אני מסכים שהפערים והעוני הם בעוכרי כל חברה וכל רצון לקידמה ופיוס. אבל כמו שמישהו אחר כבר אמר, אי אפשר לפתור בעיות אחת אחרי השנייה – חייבים לעשות דברים במקביל.
למרות זאת, אני סבור, כמו הרבה אחרים בזמן האחרון, שהחלק הזה – החברתי, הוזנח באופן מחפיר כבר המון שנים, כך שמתבקש שזה יקבל עכשיו את מירב צומת הלב, וכן, בלי לפתור אותו לא יפתר גם הסכסוך.
ליה נירגד
13 באפריל 2012 @ 22:30
בקיץ הזה שמעתי יותר ססמאות של שוויון מכפי ששמעתי אי פעם. כשמחוסרי דיור בלוד ניסו לפלוש לבניין של הסוכנות, האנשים האלה, יהודים וערבים שחיו יחד במאהל, קראו "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים." פעילים מנצרת ונצרת עילית הצליחו להקים מאהל משותף באמצע הדרך, כולל משא ומתן על טיב הדגלים שיהיו בו. ברחובות צעקו רבים, "יפו, התקווה, אותה מהפכה." שלטים נגד הכיבוש נישאו בגאון, והיו מוקפים באנשים רבים שהצליחו לקבל את נוכחותם, דבר שלא היה עולה על הדעת בעבר. זאת מציאות שאליה אני רוצה להתייחס.
אייל
13 באפריל 2012 @ 21:28
יש מקום לעשיה בשני התחומים במקביל אך בנפרד.
מה כוונתי "במקביל אך בנפרד"?
הכוונה היא להפריד את העיסוק בזכויות האדם של אזרחי ישראל, מהעיסוק בזכויות האדם של הפלסטינים. וזאת כיוון שרבים שתומכים בזכויות אדם של אזרחי ישראל, מתנגדים לזכויות דומות לפלסטינים. לכן יש לפעול במשותף עם אלו לקידום זכויות אדם של אזרחי ישראל, ולחוד לקידום זכויות האדם של הפלסטינים.
כך יוצא שמי שפועל למען זכויות האדם של שני העמים, מפריד את פעילותו למען העם האחד מפעילותו למען העם השני.
זוהי הפרדה שנועדה למקסם את הכוחות שאפשר לרתום לכל אחד משני המאבקים.
יובל א
13 באפריל 2012 @ 16:13
ליה, אני מבין הן את התחושה המשכרת של "שנה שעברה", והן כמובן את הרצון למצוא פטנט כי עד עכשיו הרי הכיבוש עוד כאן. אז אם צריך ללכת בדרך הפוכה, או שיהיה בדרך הפוכה.
אולם במקרה שלפנינו לא מדובר על כך, ולא על טקטיקה. "לשים את הכיבוש בצד" משמעו להיאטם ולקבל את ההנחות ששמות אותו בצד. בפועל – כמעשה פוליטי. משמעותו בעת הזו היא גם תרומה להנצחתו. הכיבוש באמת לא "מחכה", וגם המתקפה נגד הדמוקרטיה שבאה יחד עמו.
הרגע הכי טרגי, הכי עלוב, הכי טעות, של שמאל הישראלי היה ההצטרפות התמיכה בממשלת ברק ב 99 – ממשלה שהקימה התנחלויות והמשיכה בחיסול הסכמי הביניים (אוסלו). אבל הי, היו עוד דברים חוץ מהכיבוש: "רק לא ש"ס", הקשישה במסדרון שברק היה כה מחוייב אליה (חה, חה, חה), ומי יודע אולי שלום עם סוריה. אז שהכיבוש יחכה.
צר לי עד מאד – אבל ההחלטה לשים את הכיבוש בצד אינה אימווץ עמדה ניטרלית. וכמאמר השיר – עליך להחליט באיזה צד את. ואם לא, יחליטו בשבילך.
(ואני מבקש להדגיש: עניי עירנו אינם אלא עניי השטחים – מי שאפילו את זכויות האזרח אנו שוללים במעשה ולא (גם) במחדל. ולכן, הם באמת קודמים.)
mantrix
13 באפריל 2012 @ 15:14
הגיע באמת הזמן להתעורר. אי אפשר להשיג צדק אוניברסלי ושיוויון כאשר לעצמך אין לך מספיק.
כשיש שפע, אז אפשר לשכנע אנשים להתחלק בו. אבל כשיש מעט, ברור שתהיה התנגדות לכך שגם המעט יחולק.