Skip to content

חדרים אפלים, קוראים חרדים. מה שזה לא יהיה, עיתונות זה לא

כמו בלש שאורב לזוגות אנונימיים ואחר-כך סוחט אותם בתמורה לגניזת החומרים המפלילים שאסף, כך גם כאן: מדובר בשימוש נלוז, בזוי ואסור במקצוע שמטרתו לחשוף לפרסם, לעולם לא בשביל לגנוז. זו סחיטה באיומים – ממש לא עיתונות. עיתונות קיימת על-מנת לפרסם, לא בשביל להסתיר מאת טובי פולק עדיין לא ברור איך תיגמר פרשת אתר "חדרי חרדים"; […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

כמו בלש שאורב לזוגות אנונימיים ואחר-כך סוחט אותם בתמורה לגניזת החומרים המפלילים שאסף, כך גם כאן: מדובר בשימוש נלוז, בזוי ואסור במקצוע שמטרתו לחשוף לפרסם, לעולם לא בשביל לגנוז. זו סחיטה באיומים – ממש לא עיתונות. עיתונות קיימת על-מנת לפרסם, לא בשביל להסתיר

מאת טובי פולק

עדיין לא ברור איך תיגמר פרשת אתר "חדרי חרדים"; עדיין לא ידוע אם למשטרה יש ביד את האקדח המעשן; ממש לא מובן מאליו שאפשר יהיה להשיג הוכחות או הודאות שיוכיחו אשמה בפרשה מורכבת מהסוג הזה; גם קשה מאוד להאמין שיהיה אפשר לסגור דיל עם איזה עד מדינה. וכי מה הוא יעשה עם עצמו ביום המחרת? ימצא לעצמו מדינה אחרת? קהילה אחרת? חדר חרדים אחר? וכן, כל אדם הוא חף מפשע ועוון עד שיוכח אחרת. גם בפרשה הזאת.

ואחרי שאמרנו את כל זה, ראוי לדון בעניין עצמו. ובכן, זה לא ממש מפתיע, זה לגמרי לא חדש וזה גם די מוכר. מוכר לי אישית. ידע אישי חינם. ואני לא מדבר דווקא על המגזר החרדי. כי אם אכן התברר שכצעקתה בעניין חדרי חרדים – הרי שהם פשוט למדו את הפרקטיקה, שהיא די ותיקה, ופשוט שכללו אותה.

הכותרת הראשית חייבת להיות חדה וחד משמעית: עיתונות זה לא. הפעילות, ע"פ החשדות, היא פעילות פלילית, מאפיונרית, אקט של סחיטה באיומים, הפחדה. פשעים מהסוג שאנחנו עדים לו בסדרות טלוויזיה אמריקניות. וסחיטה באיומים היא פשע פלילי – היא לא עיתונות. עיתונות מביאה סיפורים בשביל שיתפרסמו. עבודה תקשורתית נועדה להביא דברים לאור, לא להסתיר אותם תמורת בצע כסף. אז גם אם הפלטפורמה היא לכאורה אותה הפלטפורמה – עיתון מודפס, אתר אינטרנט, רדיו או טלוויזיה – זה עדיין סחיטה באיומים (לכאורה, לכאורה, עד שתוכח האשמה וכו'). עיתונות זה לא.


"אנחנו נבצע מחקר – הלקוח ירכוש אותו ויוכל למנוע את פרסומו"

ובכן, לפני עשר שנים בערך קיבלתי טלפון. על הקו היה אדם עם שם מוכר. בן למשפחה מוכרת. הוא כבר לא פעיל כאן, ולדעתי גם לא ממש חי כאן בארץ. הוא ידע מי אני ומה אני עושה, ידע שאני עיתונאי ועורך. ועל התקן הזה הזמין אותי לפגישת עבודה. הוא הציע לי להיות העורך הראשי של המגזין שהוא מנהל. וגם לבנות ולנהל את אתר האינטרנט של אותו עסק. בפגישה הוזכרו כל המילים הנכונות: מאמרים, כתבות, תחקיר, תגובות, מחקר, הוכחות, בדיקת העובדות, בדיקה חוזרת של העובדות. מה אגיד? ממש ניו-יורק טיימס באמצע רחוב ז'בוטינסקי.

בפעם הבאה נפגשנו ב"מערכת". המירכאות אינן טעות. הם ישבו באיזה אולם תעשייתי, מין האנגר. כמה מחשבים, שולחן אוכל ענק שאמור היה לסמל דסק עיתונאי. כמה כיסאות משרדיים רעועים בתפזורת. המו"ל הנמרץ כינס "ישיבת מערכת ". טוב, אין מה להכביר במילים. זה לא היה עיתון, עיתונאים לא היו שם, גם לא עורכים. זו לא היתה ישיבה ובטח לא מערכת. סביב השולחן נשמעו מילים כמו "שמלה קצרה", "מחשוף נדיב", "גרביונים שחורים", "מצלמה נסתרת", "מכשירי הקלטה חשאיים", "צילום מסמכים".

החזקתי איכשהו מעמד, וכבר ביציאה מהחניה הודעתי למו"ל עם השם המפורסם שאני מוותר. זה לא בשבילי. זה מעולם לא היה, זה גם לא יהיה.

ומה בעצם האם עשו שם? ביצעו לכאורה תחקירים, לכאורה מחקרים, לכאורה אספו נתונים, על מגוון רחב של חברות עסקיות, בעיקר חברות שעסקו בייצור ושיווק מוצרי צריכה. מזון, קוסמטיקה, תוספים תזונה, דברים כאלה. בכל פעם היו מתלבשים על מגזר עסקי מסוים. על כמה חברות שהתחברו על אותו המוצר, על אותו השוק. התכנים האלה נכתבו ככתבות. כמאמרים. כחומרים עיתונאיים לכאורה. אלא שחלק גדול מהתכנים האלה מעולם לא ראו אור. הם לא נכתבו בשביל להתפרסם – הם נכתבו בשביל לא להתפרסם. כאשר החומרים היו מוכנים לטעמו של אותו מו"ל, הוא פנה לחברות שעל המוצרים שלהן בוצע התחקיר/מחקר; לפירמה שיצאה טוב במחקר, הוא הציע לקנות את התוכן העיתונאי ולפרסם אותו לצרכים מסחריים ושיווקיים; לחברה שיצאה פחות טוב – הוא הציע שתרכוש את התחקיר/מחקר ותגנוז אותו. מי ששילם יותר – זכה: או בפרסום או בהסתרה. בדרך-כלל החומר נגנז. גם הפירמות שיצאו לכאורה טוב ורכשו את המחקר האובייקטיבי לכאורה, במקרים רבים פשוט גנזו אותו.

כמובן שלא כולם שיחקו את המשחק, אבל במשך כמה שנות פעילות האיש ההוא עשה לא מעט כסף מהפחד של מנהלים מבוהלים. עד שנטל התביעות והאיומים של גופים חזקים ממנו הכריע אותו. הוא פשט את הרגל ונעלם.


עיתונות זה חשיפה – לא הסתרה. פרסום ולא גניזה

ואיך הסיפור הזה מתקשר לענייננו? זה בדיוק אותו עניין. ובהשאלה, זה בדיוק כמו בלש פרטי שעוקב ביוזמתו אחרי אנשים אנונימיים שהוא אינו מכיר, אורב לזוגות שמתבודדים – ואחר-כך סוחט אותם בתמורה לגניזת החומרים המפלילים (לכאורה) שאסף. בשני המקרים (לכאורה) מדובר על שימוש נלוז, בזוי, בוטה ואסור, במקצוע שמטרתו לשרת את הציבור, את הדמוקרטיה, את החלשים, את הצודקים, את החופש, את האמת. עיתונות חייבת לחשוף עוולות ולהוקיע אותן. עיתונות נולדה וחיה בשביל לפרסם,  לעולם לא בשביל לגנוז. עיתונות צריכה לקבל את התמורה ממפרסמים ופרסומים לגיטימיים, מתרומות ודמי מנוי – לעולם לא מדמי שתיקה. עיתונות שחוקרת, שבודקת, שמחטטת ומגלה עובדות ואמיתות,  חייבת לחשוף אותן. אם אכן אמת דיברה. הסיבה היחידה לאי פרסום של ידיעה או מאמר או תחקיר,  היא שקר, דיבה, לשון הרע, השמצות ורכילות מרושעת וחסרת ערך ועניין לציבור.

אז בשני המקרים האלה, זה לא חייב להיות פשע או סיפור פלילי בשביל שיהיה מסריח. וכמו בפתגם שבוודאי אהוב על רבים מקוראי "חדרי חרדים": גם אם זה כשר, גם אם יתברר שלא מדובר בחזיר טרף, גם אם לא יהיו די הוכחות שזה באמת פשע – זה בוודאי מסריח.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן