שבוע לפני סיבוב הבחירות הראשון לנשיאות צרפת וימים לאחר אחרי שמילא את כיכר הבסטיליה בפאריס ואת רחובות טולוז, התייצב ז'אן לוק מלנשון, מנהיג חזית השמאל, בחוף ימה של מארסיי. 50 אלף תומכים הריעו לו. האם התמיכה הזו הופכת אותו למועמד בעל סיכויים לעלות לסיבוב השני?

כתב וצילם: עמית מנדלזון (מארסיי, צרפת)

ז'או לוק מלנשו עומד בראש חזית השמאל, בראשות המפלגה הקומוניסטית. מעולם לא נבחר נציג המפלגה שלו כנשיא צרפת. גם בבחירות הקרובות לא נחשב מלנשו כבעל סיכוי גבוה במיוחד, והוא מפגר בסקרים אחרי ניקולא סרקוזי, פרנסואה הולנד ואפילו מרין לה פן. אבל בימים האחרונים משהו משתנה – או לפחות נראה ככזה. במקומות בהם מופיע מלנשו, הוא זוכה לפופולריות גבוהה ושיעור השתתפות חסר תקדים. האם זוהי אשליה אופטית, או שהוא באמת בנסיקה?

בסוף השבוע הגיע מסע הבחירות הנודד של מלנשו למארסיי. המפלגה שלו התייחסה אל הביקור כאל מבצע צבאי. נתחם שטח גדול על חוף הים, מאות מתנדבים גויסו למבצע והתוצאה הייתה אירוע מאורגן למופת, שאליו נהרו חמש רבבות תומכים. כמות גבוהה מאוד של תומכים, לכל הדעות, כאשר מדובר במסע בחירות של מועמד מפלגה קטנה.
בשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק התייצב האיש, שאחד העיתונים  הגדיר כ"מפריע הגדול" של מערכת הבחירות, לקול תרועות אוהדיו, והחל לנאום. מלנשו, פרובוקטור לא קטן, הוא אדם כריזמטי. מצד שני, הוא בדיוק מה שהאיגודים המקצועיים הגדולים צריכים: מנהיג כריזמטי שלא יערער על סדר היום שלהם.

בואו ונעשה כאן סדר. המפלגה הקומוניסטית הצרפתית היא מפלגה וותיקה, אך בעל השפעה מוגבלת. עיקר כוחה הוא בשליטה על האיגוד המקצועי הגדול והאגרסיבי, ה-CGT. בחמש שנות שלטונו של ניקולה סרקוזי הוא הצליח לנטרל חלק גדול מעוצמתם של האיגודים.והנפגע העיקרי היה איגוד ה-CGT, שהוציא עשרות ומאות אלפי אנשים לרחובות צרפת, רובם עובדי השירות הציבורי, אך הובס בקרב על היוזמה להעלות את גיל הפנסיה.

באיגודים הבינו שהבחירות הנוכחיות מהוות עבורם הזדמנות לטפס שוב על גב הסוס. ליתר דיוק, על גבו של פרנסואה הולנד, המועמד המוביל כרגע בסקרי דעת הקהל. האוכף שעליו הם רוכבים הוא מלנשו.

לכאורה, מספר התומכים שהתייצבו ברחבי צרפת לאירועים שארגנה המפלגה הקומוניסטית  הוא מספר מכובד מאוד. בפועל, העצרת הזו תודלקה ותוגברה על ידי האיגודים המקצועיים ובעידודם (למרות שמעט מאוד דגלי איגודים נראו באירוע). הם גם אלה שסיפקו את כוח האדם המאסיבי לארגון. ואם לוקחים את כל זה בחשבון, הרי שהמספר הכולל אינו מרשים במיוחד.

מלנשו, פוליטיקאי משופשף וחד לשון, מציע לציבור אג'נדה שכולה מתנות:
החזרת גיל הפנסיה ל-60, שכר מינימום בגובה 1700 יורו לחודש, ביטוח רפואי מלא (כולל הכל), הורדת מחירי המים, החשמל ושכירת הדירות, ולקינוח – הגדלת השירות הציבורי בעוד 80 אלף משרות. נשמע מוכר? בוודאי. אלו הן, אחת לאחת, דרישותיהם של האיגודים המקצועיים. מחיר התכנית שלו הוא 100 מיליארד יורו, סכום בלתי אפשרי שלא ברור מהיכן יבוא, אבל זה לא מטריד את מלנשו, כי הוא לא אמור להיות הנשיא הבא.

בעוד חזית השמאל בראשותו מסרבת להיכנס לכל משא ומתן עם המפלגה הסוציאליסטית לגבי הסיבוב השני, מלנשו מתחיל לזנב בקולות הסוציאליסטים, והסקרים מציגים עליה קבועה בנכונות הציבור להצביע לו. אבל בזמן שכל זה מתרחש, מנהלים האיגודים המקצועיים בראשות ה-CGT משא ומתן קדחתני עם פרנסואה הולנד בכבודו ובעצמו. הקלף שלהם הוא מלנשו.

את מלנשו כל זה לא מטריד. הוא עומד במשימה בצורה יוצאת מהכלל ומטלטל את העץ הסוציאליסטי. האיגודים עומדים מתחת לעץ ומחכים שהפירות יפלו לידיהם.

הדבר היחיד שמטריד את מלנשו הוא דווקא מרין לה פן, נציגת החזית הלאומית הימנית קיצונית. שכן שניהם פונים, בין היתר, אל קהל ה"מתנדנדים" הענק. אבל בעוד שמלנשו מנגח את הבעיה הסוציאלית, פונה מרין לה פן אל בעית המהגרים והבטחון האישי של אזרחי צרפת. מרין לה פן, למרות היותה שק חבטות של התקשורת מעצם היותה ימנית קיצונית מתמודדת היטב, ואפילו טוב ואינטיליגנטי יותר מכל מועמד אחר לנשיאות, מעוררת במלנשו סיוטים. הסיבה פשוטה: נכון לעכשיו, היא היחידה שמסוגלת לאסוף לחיקה את הקולות הצפים, שמלנשו והאיגודים זקוקים להם כל כך כדי לסחוט את פרנסואה הולנד.